חודש ראשון ב Art3mis - שעור בתשומת לב ובריאות פרק 4

 

חודש למסע האישי שלי על גלגלים עם Art3mis, חודש אינטנסיבי מאוד שכלל פרדה מרוב החפצים הפיזיים שהקיפו אותי בעשרות השנים האחרונות, חודש בו ביקרתי, חייתי ועבדתי ביער בירייה, כפר חנניה, רמת הגולן, תל אביב, חוף ארסוף, יהוד ובערבה הדרומית. חודש של גילויים שינויים והתפתחות, דיוקים במבנה הבית על גלגלים, דיוקים בהגדרות הנכונות לי כמה לזוז והיכן לעמוד ואילו מטרות צריכה לשרת כל עצירה. את החודש הראשון עם Art3mis אני סוגר בשבוע במדבר מול הדיונה הקסומה בחולות כסוי. שבוע במדבר המרכז את כל החלומות שלי של בית על גלגלים עד כה. אפשרות לעמוד במקום קסום עם נוף מרחיב את הדעת אבל גם לזכור שזה הבית ומטלות היום יום וקידום העסק צריכים להמשיך להתקיים.

 

השבוע האחרון היה מלווה בדלקת מרגיזה באוזניים ובגרון, דלקת שהקשתה על השינה, גרמה לעייפות קיצונית והקשתה מאוד לשמור את קצב המסע דרומה, המסע האישי שלי ואת ההכנות לפתיחת שנת הלימודים האמתית מיד אחרי סוכות. אך כמו בכל דבר במסע הזה גם מדלקת זו הגיע השיעור הנוסף של Art3mis והחיים בתנועה מלמדים אותי.

 

ביציאה לים כסקיפר ברור לי שהבריאות שלי, הערנות שלי והיכולת שלי להתרכז ולחיות את הרגע הם במקום הראשון. הצורך לשמור על שלמות גופנית ומנטלית הוא ברור כדי שאוכל לזהות בזמן את רגעי הסכנה וכדי שיהיו לי מספיק עודפים מנטליים בכדי לנהל את האירוע כי בסוף האחריות להגיע לחוף מבטחים ולהביא לשם את עצמך ואת הצוות היא שלי. בחיי היום יום תובנה זו נוטה להישכח ולהעלם בין שלל הרצונות להספיק אין סוף דברים, לצבור עוד הישג או חוויה, להגיע הביתה גם אם הנהיגה ארוכה. במהלך חיי השגרה הקשב אל הגוף וראש פוחת ואני מצפה שהוא ישרת אותי בלי שאלות ובלי התקלות אך לגוף יש את הקצב שלו והצרכים שלו וגם הבלמים שלו כדי לשמור עלי מעצמי. הדלקת השבוע הייתה מן מעצור שכזה שהגוף הכריז כדי לאפשר מנוחה וזמן עיבוד לחוויה והזכירה לי באחת שאני הסקיפר של חיי ושל Art3mis בכל רגע.

 

חווית המסע על גלגלים מחדדת את הצורך להקשיב לגוף ולנפש בכדי שהמסע יוכל להתקיים. יש הכרח להקשיב לרמת העייפות כי הנהיגה ב Art3mis דורשת מיומנות ערנות קשב ותגובות מדודות ומדויקות בזמן לצד קשב לכל תקלה טכנית מתהווה. יתרה מכך, החיים במסע ושהייה בכל פעם במקום אחר מאתגרים מאוד כאשר הגוף או הראש עוצרים אותי כי הם לא קיבלו את שלהם וכרגע הם בקריסה ועייפות בנקודה מרוחקת ברמת הגולן או בלב המדבר כאשר הרופאים מסביב אינם מוכרים ונסיעה אל מרכז רפואי רלוונטי קרוב יכולה לקחת שעתיים בהחלט מחדד את החושים ומעלה את הצורך להקפיד על השיחה עם הגוף ולהיות קשובים לסמני ההתראה בזמן.

 

השיעור של השבוע הזכיר לי כי המסע הזה מורכב משכבות רבות ודורש ממני להחזיק רבדים שונים ואחד מהם הוא השיחה על הכשירות הגופנית והמנטלית שלי בכל עת ובעיקר לפנות זמן לטפל בגוף ובנפש בזמן בכדי שאוכל להמשיך לגלגל את המסע.

 

מועדים לשמחה ודרכים ושבילים לששון

 

 

 

Art3mis והאימון לחופש - פרק 3

 

הבחירה בחופש היא בחירה מודעת המחייבת מחויבות דיוק ולעיתים מאמץ והתמודדות. לא אינני מדבר על חופש במובן של חוסר כיוון מוחלט, בהייה מול החלל (והחשוב לאפשר זמני בהייה מול החלל אבל זה לפוסט אחר),  וחוסר מעש קיצוני הכולל הזנחה של הגוף הנפש והסביבה. הבחירה בחופש, מבחינתי, משמעותה הגדרת היעדים, המדדים וההישגים הנדרשים בעצמך ללא כפיה חיצונית ומתוך נאמנות לי וזאת לצד הגדרת הפעולות והמעשים שאתה בוחר לעשות כדי לעמוד ביעדי החופש.

 

ארטמיס היא אחת מהבחירות שלי לחופש. ולאחר תקופת מגורים של שלושה שבועות אני מגלה שארטמיס היא המאמנת המופלאה שלי לחופש לא פחות מהאמצעי המושלם עבורי לחווית החופש, היא טומנת בחובה מגוון אפשרויות אין סופיות, את ההזמנה לבחור את הסביבה בה אני חי בכל רגע ואת מעגל השכנים שעוטף אותי, את עיצוב הפנים של החלל  בו אני חי ואפילו במידה מסוימת את מזג האוויר בו אני בוחר להתעורר בבוקר. כמו בכל חופש פה טמון גם האימון הראשון, מה הבחירה האמתית שלי בכל רגע ורגע, איפה אני רוצה להיות לא כי שם כתובת המשרד או הבית שלי, לא כי הילדים צריכים להגיע לבית הספר (במזל טוב השנה כבר לא שולח אף ילד למערכת החינוך) ובעיקר לא כי לא נעים להגיד לא למכר רחוק שהזמין אותי לחנות בחצר ביתו. ארטמיס מחייבת אותי בכל פעם מחדש לבחור איפה אני רוצה לגור, מה הכי נכון ומדויק עבורי לשבוע הקרוב.

 

בחירה היא בהגדרה מתוך אוסף אפשרויות וכאשר נבחרת אפשרות אחת הרי שאני מוותר על ההזדמנויות התמונות באפשריות האחרות וארטמיס מאמנת אותי בכל שבוע מחדש לבחור בלב שלם היכן אני רוצה להיות ועם מי ולשחרר את כל ההזדמנויות האחרות ללא התחבטויות כדי ליהנות באופן מלא מהבחירה החופשית שבחרתי.

 

כדי שההבטחה הטמונה בארטמיס תתגשם בחיי, כדי שאוכל לבחור וליהנות מההזדמנויות שנקרות בדרכי עלי להיות מוכן. מוכנות זו אינה רק מילה וכוונה אלא מעשים ופעולות רבות יום יומיות כדי להבטיח את המוכנות שלי ושל ארטמיס להזדמנויות הנקרות בדרכים. אני חייב לטפל ברכב בצורה אקטיבית ויוזמת לתחזק אותה ולשפר את היכולות הטכניות שלה כחלק משגרת החיים, ארטמיס כבר בת 34 וכל כאב קטן יכול להפוך לעצירה גדולה בדיוק בעליה לרמת הגולן וכל דחיה בטיפול ברעש חדש שהופיע יכולה להסתיים בעצירה לא מתוכננת של מסע החיים.

 

כדי לאפשר את מידת החופש הרצויה לי ( או במילים אחרות לאפשר לי לעמוד איפה שאני רוצה מתי שאני רוצה) ארטמיס צריכה לספק לי בצורה עצמית את כל צרכי הבית ( מים נקיים, מערכת ביוב, חימום קירור, חימום מזון מקלחת חמה...) בכדי שזה יקרה צריך לשמר את האיכות המכנית של סביבת המגורים באיכות טובה, לוודא שמכלי המים מלאים ומכלי הביוב ריקים (ולא הפוך), שהתאים הסולריים נקיים ולנהל את משק החשמל של ארטמיס כל הזמן.

 

האימון לחופש עם ארטמיס לא מסתיים בהחלטות הגדולות אלא מעביר את ההחלטה על חופש למודעות כל הזמן, האם אני יוצר קשר עם השכן לרגע החדש מה עומק הפתיחות והפגיעות שלי שאני מוכן לחשוף, לאיזה צד של הנוף להעמיד את הרכב, האם עדיף נוף בערב או שמש בפנים בבוקר, את מי אני מוכן להכניס הביתה ולמי אני חוסם את הדרך באסרטיביות, מה אורך המקלחת שאני עושה מול כמה פעמים אני מוכן ללכת למלא מים. אימון זה של החלטות מודעות וקטנות כל הזמן מלמד אותי בעצם את החשיבות שבקבלת החלטות שלי וקבלת אחריות על ההחלטות שקיבלתי בכדי להגיע אל תחושת החופש....

 

ערב יום כיפור תשפ"ב, השקט יורד על כדור הארץ ואני בחרתי  להעביר את היום המיוחד הזה מעל הכנרת ולקבל החלטה, והפעם לא ביני לבין המקום ולא ביני לבין חברי אלא ביני לביני שבשנה הקרובה כחלק מהמסע שלי ובעזרתה של ארטמיס אני חי בחופש מדויק.

 

גמר חתימה טובה

Art3mis וחכמת הדרכים ... פרק 2

 

האוטובית זכתה לשם Art3mis, בזכות תחושה החיפוש והצייד, בזכות סבלנות אומנות החץ והקשת ובזכות הייחוס ב"שחקן מספר 1"  וגם בזכות ההברקה של יותם.  רכב אספנות בת 35 , שרירית  רחבה, גבוהה וארוכה.  רכב שנותן פרספקטיבה אחרת לגמרי בזמן הנהיגה והתנועה.

 

המסע שלי עם Art3mis רק החל אך השעורים הנלמדים בכל יום והחיבור בין המסע האישי למסע בדרכים כבר עזב את התחנה הראשונה ובהחלט מצביע על חגיגת החוויה המשותפת הצפויה בהמשך הדרך.

 

השבוע הגיע זמן הטיפול המכאני העמוק, החלפת שמנים, תיקון נזילות, החלפת אגזוזים ובולמי זעזועים וניכוי וצביעת התחתית. לאחר תאום ארוך ומדויק עם המוסך (כן מדובר ברכב אספנות, כן בחיי וונודרה אבל מנוע 5700, נשבע שזה מה שכתוב ברישיון, כן הרכב מאוד גדול זה אוטובית...עוד נשוב את השיחה הזו).. יצאתי מעט באיחור לכיוון המוסך, חטפתי את בקבוק המים הקרים תרמיל על הכתף ובריצה אל הרכב, קצת מקלל את עצמי על העיכוב של הבוקר אך כהרגלי, יודע,  שאקדם זמנים ואסתדר. פותח את הדלת של Art3mis מתיישב...אהה צריך לסדר את המראה השמאלית שאינה מכוונת... אין שום אפשרות בשליטה חשמלית כמובן וגם שום אפשרות להגיע ממושב הנהג... שוב יוצאים מהרכב מארגנים את המראה ...מתניעים ויוצאים לדרך....אבל אז מגיע השעור הראשון

 

לArt3mis יש את הקצב הבסיסי שלה, קצב של התנהלות בעולם המוכתב ממי שהיא, ומה שהיא. ראשית צריך לסדר את כל הדברים במקום ולוודא שכל המגירות קשורות והארונות נעולים "לישינג" לים סוער בלשון הימיים.

Art3mis דורשת בבוקר שתי לחיצות עמוקות על דוושת הגז בכדי לשכנע את דיזות הקרבורטור הגדולות להכנס לפעולה ולאחר מיכן שניים שלושה ניסיונות הצתה קצרים. לאחר ההתנעה Art3mis זקוקה לשלוש ארבע דקות של מתיחת שרירי בוכנה לפני שהיא מוכנה להעמיס את המשקל ולצאת לדרכים. אין טעם להאיץ את התהליך, אין טעם לקלל או לחבוט בהגה אין טעם להתחנן או להתפלל... ניסיתי את כל אלה ו Art3mis השיבה לי ברוגע - פשוט תמתין לזמן הנכון אחרת לא זזים - סבלנות.

 

המתנה קצרה, הזדמנות נפלאה לתכנן את היום העומד בפתח, להתאים את המוזיקה לדרך, לקחת כמה נשימות עמוקות, להודות ליקום על הגשמת חלומות ולהוכיר את העובדה  שאני עושה עוד צעד בדרך להגשמת החלום וכבר יוצא לדרך רגוע  ומחייך.

 

הזמן אינו עוצר ואנחנו בקצב המאה ה21, אני מנסה להאיץ ב Art3mis כדי להרוויח את הזמן האבוד אך בכל פעם שדרישת הנסיעה נהיית תובענית יותר או במילים אחרות אני מנסה לנסוע מעל 80-90 קמ"ש קרקוש הדברים מתוך הארונות וצלילי החריקה של חלקי האלומיניום הנימתחים מזכירים לי שאני נוסע אם הבית על הגב ואולי לא כדאי מאוד להזדרז כרגע..עדיף להאט, להנות מהדרך ולתת ל Art3mis לנוע בקצב שלה....וכן הגענו לשעה 07:00 ועדיין לא הגענו אל היעד - עכשיו יש צורך לעצור לשעתיים, לעבור לאחור לנוח מעט, לקרוא ולתכנן תכנונים ובעיקר להודות על סיום עבודות החשמל והמזגן הנעים כי בשעתיים הקרובות לא זזים לשום מקום :)..

 

בשמחה רבה לאחר 02:45 שעות מרגיעות ומלמדות, זמן בו הותאמו הציפיות המתהוות ביני לבין Art3mis עשיתי את הדרך מרמת החייל אל עמק חפר וחיוך של תחושת הישג ולמידה נסוך על פנאי ומפרפר בליבי.

 

 

 

 

  

 

לפני שלוש שנים, אחר צהרים שגרתי למדי,  הצגתי את עצמי כפי שעשיתי עשרות ומאות פעמים בעבר במעגל משתתפים, מעגל שהגעתי אליו כחלק ממהלך עסקי של אימון לצוות השותפים של החברה. הצגה של עצמי, של הרקע המקצועי שלי, של חברת יוריקה של העולם החינוכי אותו אני מפתח.. בסיום ההצגה אמירה אחת של אסנת פגשה אותי לא מוכן ופגיע..."שים לב שלא הזכרת את המשפחה שלך, לא את האישה ולא את הילדים" אמירה שהוציאה אותי מאזור הנוחות ושלחה אותי להתמודד עם הקולות שבראש, והקולות שבלב ותחושות הנשמה...

 

כל החיים הם מסע, לפעמים הנפש קלה והמוח פתוח ואני מסוגל ללמוד ולהצטייד בקצב המהיר של התנועה ולעיתים התמונות חולפות כמו דרך חלון המכונית - מהירות, רחוקות ללא צלילים וריחות.  המשפט הזה שנזרק ככה לחדר כספק תובנה, ספק הערה, ספק נקודה למחשבה חייב אותי לעצור את הנסיעה המהירה, לרדת מהרכב אל שביל ההליכה. שביל המחייב תנועה מתונה יותר אך מפעיל את החושים, גורם לחוש במאמצים שבגוף, בכל משב רוח קל על פנים מיוזעות, בסט של ריחות ומגע בעור, בעוצמת השמש או תחושת הקור.

 

המסע שהחל בסדרת מפגשים קצרה על הדרך המהירה ומתוך כוונה לגייס כספים לחולום של יוריקה, נמשך כבר שלוש השנים. הפעם המסע הוא מסע מודע לפריצת תקרות הזכוכית שלי, יצאה מתוך אזורי הנוחות וחיפוש מתון בשבילי החיים. מטרת המסע היא למצוא את השביל המדוייק והנכון לי כרגע. השביל שמוביל אותי ואני מעצב אותו בדמותי ובחזוני.

 

אותה אמירה לפני שלוש שנים הייתה ראשיתו של מסע. של בדיקה ובדרך הביאה שיח אמתי ומדויק וברור יותר בבית, עם  המשפחה, בת הזוג והמעגלים העוטפים אותי. ראשיתו בלחישה מהוססת כאותו משב רוח בשדה... האם אנחנו רוצים להמשיך להיות יחד ואז ההתבהרות הכמעט מובנת מאליה שדרכנו נפרדו אך אם לא נקפוץ את הקפיצה ונצא למסע - נשאר יחד בנקודת המוצא ולעולם לא נדע לאן הדרך מובילה .

 

עם הבחירה לצאת לדרך חדשה ושונה הגיח חזרה אל העולם חלום ישן שישב וחיכה כל הזמן, חלום הנדודים וחלום המסעות העלומים. בית נייד, בית שמאפשר חיים נוחים בצמצום עם תלות קטנה בסחיבת מטענים והיסטוריה אך גם בית שהוא חוויה, בית שיכול לזוז ולשנות את הנוף, בית שמשתנה בהתאם למצב הרוח ומצב הדרכים. בית שהוא גם מיוחד וגם מבטיח רווחה כלכלית ותחושת שפע בצדו, בית שמבטיח לשרת אותך ולא אני אותו. 

 

בתחילה נבט החלום אך כדרכם של חלומות נראה לא נגיש, לא אפשרי....ואז דווקא בתקופת הקורנה וכשהתמונה הפכה לבהירה יותר ומובנת יותר החלום הפך למציאותי ולקורם עור וגידים והחלום הפך לתכנית עבודה, התייעצות עם אנשים, איסוף פרטים ולמידה מתמדת של האפשרויות החדשות והנה אני כבר עושה את הצעדים הראשונים במסע אל בית על גלגלים.

 

בשבועיים האחרונים אני כבר צועד לי בדרכים חדשות, לומד עולם של מושגים וחוויות דרכים, לומד מניסיון ומפתח קשרים חדשים בקהילת הנוודים. והבית על גלגלים כבר קורם אלומיניום, עץ, חשמל, מנוע תנועה צורה וחלום. Art3mis  יוצאת לדרדך ועוד רגע תהיה מוכנה ללוות אותי בשבילים חדשים  ומסעות מרגשים