המסע שלי עם ארטמיס - על שפה כלבית ושפה בכלל - פרק 34

אני איש של מילים, השפה היא חלק משמעותי בחיי, היכולת להביע רעיון ולדייק אותו כדי להיות בטוח שהצד השני מבין על מה אני מדבר, לנסות לשכנע ולהסביר, לעבד רעיונות תוך כדי שיח לבחון עמדות שלי ושל האחר.

בשבועות האחרונים, במהלך תהליך האימון של סלין - הכלבה המופלאה שמלווה אותי במסע  - הבנתי שאני מדבר "אנושית", וסלין? היא מבינה רק "כלבית". (ותודה לקרן גילעד שפתחה בפני את המילון החדש).

ליטוף, לדוגמה, שתמיד התפרש אצלי כביטוי של אהבה וקירבה, לא בהכרח מיתרגם אצל סלין לאותן תחושות. היא לא תתאמץ להקשיב לפקודה שלי כדי לקבל עוד ליטוף הליטוף אצלה זהו סימן לכניעה והתמסרות. מה שהיא כן תעשה, הוא לשים לב לטון הקול שלי, לאנרגיה בגוף, לתנועה ברורה - ולהבין באמצעותם אם אני מרוצה ממנה, אם אני מורה לה לעשות משהו, או אם אני מאותת לה שהיא פעלה לא נכון.

גיליתי שקשקוש בזנב, שסמל עבורי סימן לשמחה, יכול להיות דווקא סימן לעצבנות או דריכות. שליקוק שפתיים אצלה הוא לא “חמידות”, אלא ביטוי למתח שדורש שחרור.

ופתאום, עם ההבנה הזו, נחתה בי תובנה רחבה הרבה יותר: כמה פעמים בחיים אנחנו בטוחים שהשפה שלנו מובנת?

אני הרי גדלתי בעברית. אני מדבר שפה ברורה – עבורי. אבל האם היא באמת ברורה למי שמקשיב לי?

מה קורה כשאני נפגש עם מישהו מתרבות שונה, מרקע חברתי אחר, מדור אחר, או פשוט מחוויה ישראלית שונה? האם אני יכול להיות בטוח שהמילים שלי יובנו כפי שהתכוונתי?

כמו שסלין לא מגיבה למילים שלי אלא לאנרגיה שאני משדר, כך גם אנשים לא תמיד מגיבים לתוכן – אלא לאינטונציה, להבעות, לשפת גוף, להקשרים שהם עצמם נושאים בתוכם.

אבל יותר מזה, סלין הזכירה לי ששפה היא לא רק מילים. היא הקשבה. היא רגישות. היא היכולת לשים לב – האם הצד השני באמת הבין אותי? או שמא רק הניד ראש, אמר "כן" - אבל בעצם לא התחבר למה שהתכוונתי?

אנחנו רגילים להניח שהשפה היא גשר. אבל לפעמים, אם לא דיברנו באותה שפה - או אם לא התאמצנו לתאם אותה - היא הופכת לחומה ומכשול.

אז אולי, לפני שמדברים - כדאי ללמוד קודם "להקשיב כלבית".

שותפה לדרך - המסע שלי עם ארטמיס פרק 33

 

לפני חצי שנה צירפתי שותפה חדשה למסע – את סלין כלבת רועים לבנה עם אף ורוד וריסים לבנים קסומים. (עד אז, מי שהצטרפה אליי מדי פעם למסע הייתה מלמל האגדית

הראויה לפרק משלה ). עם סיום שירות המילואים הממושך בחרבות ברזל, הרגשתי שהגיע הזמן לצרף למסע שותפה על ארבע ולאתגר שוב את אזורי הנוחות שלי. ההזדמנות הגיעה בהודעת וואטסאפ מחבר שסיפר על כלבה שמחפשת בית חדש, כלבה הזקוקה לשיקום ויחס אוהב.

התגובה הראשונית שלי הייתה חשש, והמחשבות התחילו להשתולל האם אני באמת מוכן למחויבות? האם זה מהלך נכון מבחינתי? לא עדיף לשקוע בעצלות המופלאה של השגרה? – רציתי גור שאוכל לעצב לחיי נדודים, ורציתי כלב קטן שיתאים לחיים בארטמיס. אך כמו ברבים מהצמתים בחיי, פגשתי במקום זאת כלבת רועים בוגרת, מעט חששנית ועצבנית, השוקלת כ-30 ק"ג ושוקלת בכובד ראש לפני שהיא מתמסרת, פונה או נענית לדרישה. ובכל זאת, כבר במפגש הראשון הלבבות התחברו, ולאחר שבועיים סלין הפכה רשמית לשותפה במסע.

סלין הגיעה ככלבה דעתנית, מאוד תוקפנית ומאוד חששנית. כמי שגדלה ועוצבה בבית ללא גבולות ברורים וללא דרישות התנהגות. כבר במפגש הראשון היה ברור שאם אנחנו רוצים לצעוד יחד אני צריך ללמוד היטב את השפה הכלבית וגם אני זה שצריך להכתיב את הכללים ואת הדרך. אני צריך לשלב בהירות, נחישות עם המון סבלנות. 

סלין הוציאה אותי מאזורי הנוחות שלי כבר בימים הראשונים, באזור הנוחות שלי אני מרבה לדבר על האפשרויות שומע את המילים שאני אומר ואז מתבהרות המחשבות, אני מרבה לשקול את כל החלופות ואז דוחה את קבלת ההחלטות עד הרגע האחרון ולעיתים גם ממש מעבר.

סלין לימדה אותי שאם אהסס בכיוון ההליכה – היא תבחר את המסלול הרצוי לה. אם אירתע לאחור כשהיא כועסת – הכעס שלה רק יגבר והיא בעצם רק בוחנת. אם אתן לה לאכול איתי מהשולחן – היא תיקח את כולו תוך קשקוש זנב שבע רצון, ולא תשאיר פירור. ואם לא אתעקש שהיא תחזור אליי בקריאה אחת בלבד – היא פשוט תמשיך הלאה, כאילו לא שמעה כלל. סלין דורשת פקודות ברורות ותגובות מידיות. כשהסביבה ברורה לה היא הופכת לידידותית לאנשים וחברותית לכלבים...(טוב חוץ מאשר מעורב אוכל בסיפור) ואפילו שמחה לשחק ולרדוף אחרי חפצים.

סלין מאמנת אותי לומר כל הזמן מילים טובות כשהיא מצליחה, או אפילו סתם כשרואים אחד את השני אחרי כמה שעות. היא אוהבת הוראות ברורות ומדויקות, וכשאני מקפיד על כך – היא משתפת פעולה בשמחה. סלין גם בונה בי את האמון אם אני מותח את הרצועה שלא לצורך היא הופכת דרוכה ועצבנית כשאני נותן בה אמון היא, ברוב המקרים, נשארת רגועה יותר וממושמעת יותר.

 התנועה עם סלין מחייבת עוד קצת מחשבה וארגון על מקום החניה האפשרי והיכן היא תהיה כשאני יוצא לסיבוב כמה מים להשאיר לה וכמה שעות היא יכולה להיות ללא יציאה לסבוב... או במילים אחרות מחייב אותי להשקיע עוד רגע של מחשבה ותכנון תוספת אימון מבורכת לחיי ומחשבותי...

המסע שלי עם ארטמיס משתנה כל הזמן. הוא מושפע מהמפגשים שלי עם אחרים ועם עצמי, מאילוצי הזמן ומהגיל המתקדם של ארטמיס ותקלות החיים, ולפעמים הוא הופך לשגרה קבועה של חיים בתנועה אבל אין ספק שהצרוף של סלין למסע הוביל לתפיסה חדשה להתרגשות ולשינוי במסע.

• סלין – אלת הירח במיתולוגיה היוונית, הרוכבת על מרכבת סוסים בשמיים ומאירה את שמי הלילה.
• 
  

ותודה מיוחדת לקרן גלעד שמלווה את המסע בעצה טובה, עין טובה והבנה

המסע שלי עם ארטמיס - יום הולדת 3 למסע - פרק 30

 

"חכמה הדרך מן ההולכים בה"

שלוש שנים של חיים על גלגלים, סיבה קטנה למסיבה אישית מסיבה של מסע.  שלוש שנים מיוחדות בהן התפיסה של חיים באי וודאות הגיעו אל שיאים חדשים ולא רק בזכות החיים על גלגלים. שלוש שנים בהם תהליכים אישיים הבשילו וככל שהתאמצתי לשנות את ארטמיס וצורת החיים - ארטמיס שינתה אותי ולימדה אותי משפטי חוכמה של הדרכים. המסע שלי החל אי אז ב 20 לאוגוסט 2021 בסוף ימי הקורונה העליזים ונמשך היישר ואל תוך שנת מלחמת חרבות הברזל. שנה שאת רובה בילתי באוגדת עזה במילואים אל מול מאגר נירים ונחל הבשור המרשים.

 שנים רבות חלמתי לחזור לחיות בבית שיכול לנוע ממקום למקום. תחושת החופש המלווה את הנווד סקרנה אותי, אתגרה אותי הוליכה עלי קסמים.  זה התחיל בבחירה לגור על יאכטה עם שחרורי מצה"ל. דרך חיים זו הוקפאה לאחר כשנתיים למשך 25 שנים. כשהקטן סיים תיכון הבנתי שזה הרגע הנכון לחזור לחיות בתנועה, אבל הפעם על היבשה. הסיבות לבחירה ברכב הפעם ולא ביאכטה היו מרובות ומגוונות אך בעיקר הגיעו מרצון לנוע באמת בכל פעם ולא רק בהערכות ארוכה המחייבת חופשה של מספר שבועות...

 שלא כהרגלי, הקפדתי לתכנן את הרכב הרצוי. ידעתי שאני רוצה להמשיך ולהגשים את החלום השני שלי  - שינוי מערכת החינוך באמצעות מיזם יוריקה וורלד ולכן הרכב צריך לאפשר גם עבודת משרד מרובת שעות וכמובן הצורך באספקת חשמל משמעותית ויציבה לכל הסיפור הזה ודרישה אחת נוספת - שאוכל לחיות בלי הצורך בגנרטור. הטיפול היום יומי, זיהום הרעש וזיהום האוויר לצד העלויות שהגנרטור דורש - היה לי ברור שאינני רוצה אחד כזה בחיי. האפיון של מה שאני מחפש היה ברוה... משאית, די חדשה ללא צרות מכניות שידרשו ממני תשומת לב בלתי צפויה...

ואז...התוכנית הפכה לבסיס לשינויים המשתנה הראשון היה מגבלת ראיה שמנעה ממני להוציא רישיון ג. אין דבר נבנה קרון מגורים על פיאט דוקטו ארבעה טון,יענה לכל הדרישות, חשוב שיהיה חדש כדי להימנע מתקלות בלתי צפויות. גאה בעצמי על תהליך המחשבה יצאתי לסקר שוק וגם לתכנון הבית... אפילו נבחר ספק והיינו על סף חתימה.

יום לפני החתימה הגיחה ארטמיס לחיי דרך פרסום פייסבוק. רכב אספנות במצב מכני ירוד, אך עם מרחב חיים משובח... היועצים הקרובים שנלקחו למשימה פסקו פה אחד.. רכב בעייתי עם ריח בנזין אבל עם נשמה של בית. כל תהליך התכנון הושלך מעבר לכתף והוסתר בערמת ניירות גדולה כדי שלא יצוץ לו פתאום וארטמיס נרכשה והוכרזה כבית שלי על גלגלים..

 

 מאז הרכישה ארטמיס אינה מאכזבת לרגע.. יש בה שפע של מקום ותחושת בית נעימה ומוצלחת. יש שפע של חשמל סולארי וגנרטור מעולם לא ביקר בסף דלתה (ולכל המפקפקים והשופכים אין סוף שורות על הנושא – מזגן פועל באופן רציף ואני נע על קטנוע חשמלי הנטען מהלוחות הסולאריים וגם מפעיל מערכת מחשב טובענית) ויש לה שפע של תקלות מפתיעות אשר מחייבות לחשב בכל פעם מחדש את המסלול לאותו היום ולשמור על גמישות מחשבתית בכל עת.

 

אז איך מסכמים את התחושה אחרי שלוש שנים? ראשית ומעל הכל ארטמיס אכן הפכה לבית ובכל מקום בו היא נמצאת שם ביתי. ארטמיס גם חייבה אותי ליצור שיגרה של עשיה - תחזוקה שיפורים, מילוי מים וריקון מכלים לצד למידה של דברים חדשים. שחררתי את כל התפיסות של איך חיים בבית על גלגלים צריכים להיות ויצרתי לעצמי אורך חיים המתאים לי וכיום אני חצי מזמני עומד בפינה קבועה ומפנקת עם חיבורים קבועים ואפילו דשא סינטטי. ומחצית מהזמן אני בתנועה במקומות שונים וקצת משונים. כולל חודשים שלמים במחנה רעים בהיותי איש המילואים המפונק ביותר בצה"ל בכל החודשים האחרונים. פגשתי קהילה מיוחדת של אנשים החיים בתנועה לפעמים כל השנה ולעיתים לסופי שבוע או תקופות חופשה. אנשים מיוחדים המאתגרים את המסגרות של "ככה אמור" ורק "ככה אפשר". למדתי לחיות, באהבה ולהבין שהגשמת שאיפות וחלומות תלויה רק בי. למדתי על חיים עם משאבים מוגבלים ולגלות שתכנון ומחשבה יוצרים תחושת שפע בכל רגע ובכל חוויה.

 

 

 

** אז למה ארטמיס?

ארטמיס - אלת הציד המשגיחה על חיות הבר, המשגיחה על מרחבי השדות ההרים והחורשות - החלק שאצלי שאוהב את המסעות, היציאה משגרה, התחושה מרוממת הנפש כשפוגשים מרחבים של טבע ותחושת השיכרון הנלוות לכך.

Art3mis חברתו של פריזבל בסרט "שחקן מספר 1" הדוגמא המופלאה כיצד המטאוורס יכול להעשיר את חיינו על ידי יצירת קשרים חברתיים, מחשבה יוצרת מציאות.

חיבור של שתי דמויות מופלאות אלו מיצג את הצפייה שלי מהחיים בתנועה. שדות פתוחים ועולמות פרי הדמיון.

 

חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח

 

המסע שלי עם ארטמיס, מסע של יום כיפורים ודיוק המחשבה - פרק 25

 

ערב יום הכיפורים תשפ"ד נסיעה ממצפה רמון לאזור המרכז, הנסיעה האיטית בארטמיס בשעת בוקר מוקדמת בשילוב עם הכבישים הריקים כמעט מרכבים, כשברקע מתנגנות מנגינות נוגות וסיפורי המלחמה ההיא מלפני 50 שנה. לדור שלי  לנצח יום הכיפורים ישלב את תמונות הקדושה מבית הכנסת עם תמונות המלחמה ההיא. מלחמת יום הכיפורים. 

 

הרהורי המלחמה עוטפים אותי ומציפים זכרונות ילדות. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בכניסה לכיתה א מספר ימים אחרי האירוע המרגש של תחילת הלימודים, שנה ראשונה על האופניים של הגדולים שנקנו במיוחד לקראת יום הכיפורים, חגיגת אופניים  שהופרעה בתנועת המכוניות הערנית ברחוב ערבי נחל משעורת הבוקר והכעס השמור לילדים מה פתאום הם מפריעים ביום הכיפורים,  של אבא שצמוד לטרנזיסטור ומוקפץ למילואים, של אזעקות ראשונות ולילה במקלט אצל סבא ואצל הדודה, של תפילת נעילה עם סבא בבית כנסת מאופל והמתפללים העוזבים בחופזה כי גם הם נקראו להגיע ליחידה, יום כיפור של לחישות על האבא ההוא שנהרג, של גלויות מאבא מהמילואים, של שיחות טלפון חטופות ומדירת ד"ש מחברים...

 

ממשיך בדרך במדבר ופתאום נופלת עלי התובנה שנאמרה אלפי פעמים אך הפעם מכה בי בבהירות, הניצחון במלחמת יום הכיפור הושג בזכות שרביט הרמטכ"ל הנמצאת בתרמילו של כל חייל, אל מול התוכניות האסטרטגיות שקרסו והבלבול בדרגי הפיקוד הגבוהים וחוסר היכולת של מפקדים לומר את אשר הם מאמינים בו בכל ברור ומדויק שלא ישתמע לשתי פנים, המוני החיילים אשר כל אחד מהם חשב והפעיל את שיקול דעתו איך הכי נכון לפעול עכשיו ומה צריך לעשות ולא רק ציות עיוור לפקודות שאינן תואמות את המציאות וכן גם האמונה של המפקדים, שהחיילים ידעו להסתדר ולהתמודד ולא רק למלא פקודות אפשרו את הגמישות האדירה הנדרשת להתנהלות במצב כזה של כאוס בכדי ליצור את התגובה הנכונה ולעבור תוך שלושה ימים מהפתעה גמורה למתקפת נגד והעברת הלחימה אל תוך השטח הסורי. ניהול בכאוס ותורת הנחילים במיטבה מודל 1973. התובנה הזו גם מחברת למציאות החברתית שלנו והמאבק נגד ההפיכה המשטרית. כאשר מדינה בונה על צבא העם לא ניתן לנתק את המאבקים החברתיים באמת מתוך שורות הצבא והמילואים. זה היה נכון למחאת המילואים אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה נכוש שבעתיים למאבק בהפיכה המשטרית.

 

ממשיך בנסיעה צפונה, מגיע לאזור באר שבע, התנועה דלילה אך כבר ישנם כלי רכב מסביבי. הנסיעה בארטמיס  עם הקצב שלה, הרעשים הקבועים שמשמיע קרון המגורים מכניסה אותי לקצב של תנועה נעים ומדויק המאפשר לי להנות מחוויית הנסיעה בערב יום הכיפורים. רכבים הממהרים להגיע ליעדם מאותתים ודוחקים בי להאיץ את קצב ההתקדמות, לרגע אני נכנע ולוחץ על דוושת הגז ומאיץ מעט את הנסיעה קצב הנסיעה החדש אינו נח לי, ארטמיס רכב אספנות הדורש עיירנות ומיומנויות נהיגה, תשומת לב בפניות בסיבובים ותחילת עצירה בזמן תוך תשומת לב למשקל הרכב ולקצבי הפניות, נהיגה רכה המבטיחה את שלומן של הצלחות והכוסות. הנסיעה המהירה יותר גורמת לי לתחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון בשליטה ברכב אני מאיט שוב, העולם יצטרך להתמודד עם תנועת
ה של ארטמיס במהירות 70-75 קמ"ש. דווקא כשאני מאט בפניה ולוקח אותה במהירות הנוחה לי ולארטמיס הקשישה  מופיע השיעור החשוב  שארטמיס מעבירה אותי לקראת יום הכיפורים. הדיוק בהתנהגות שלי ובצרכים שלי. כאשר אני מדייק את מה שנח לי, כשברור לי מה היכולות שלי, הצרכים שלי והרצונות שלי, אני יכול להעביר מסר מסודר ומדוייק גם אל הסובבים אותי ואל העולם. תקשורת מדויקת מאפשרת לי לחוש בנח, להביא את הדברים החשובים לי לידי ביטוי ולא להכניס אותי לסחרור של פעולות שלא תכננתי להיקלע אליו. גם אם יש צורך בהתאמות ובפשרות, כי כשהדברים מדויקים הם פוגשים גם שיח מדויק מהסובבים,  הן נעשות בידיעה והסכמה ולא מתוך תחושת  אילוץ וחוסר נוחות.

 

יום הכיפורים תשפ"ד כבר ממש מקיש על החלון האחורי של ארטמיס ומזכיר כי בתפיסה היהודית האחריות על האמונה והתפילה היא אישית של כל אחד וגם האחריות למסרים מדויקים וברורים היא באחריותי שלי. וזו ההזדמנות לבקש סליחה, סליחה כאשר לא הייתי מדויק וציפיתי שאחרים יבינו את התובנות שלי בשבילי, סליחה ממי שפגעתי בו כי לא היה לי נעים להגיד בצורה ברורה את מה שאני חושב או רוצה לעשות ומנצל את ההזדמנות גם להבטחה, שאשתדל להיות מדויק בהמשך המסע.

 

המסע שלי עם ארטמיס פרק 21 הדיוק

כוס התה של הבוקר

 כוס התה של הבוקר, הטקס החביב הזה של אמירת בוקר טוב לעולם.   במקרה שלי רצוי כוס תה ארלגריי איכותי עם קצת נגיעות חלב (טוב   בשנים האחרונות זה הפך יותר לקצת נגיעות כאילו חלב). הטקס ידוע   והגוף מכיר אותו מעצמו לאחר כמעט שנתיים של חיים בארטמיס,   הרתחת המיים, הליכה מסביב לספסל להביא את התיון, הורדת קופסת התיונים ובחירת התיון, חזרה אל הקומקום החשמלי, לקיחת הכוס בחצי גישוש ממעמקי הארון ולהזהר שכוסות אחרות לא נופלות בינתיים, הכנת כוס התה והוצאת החלב מהמקרר שמאחורי. כוס התה מוכנה בספל זכוכית גדול ואפשר לשבת ולהתענג על שתית כוס התה בכורסא המרווחת בקידמת הרכב. עשר דקות של הרגעות והכנת הראש לתחילתו של היום.

השבוע נעצרתי רגע עם כוס התה ביד, אם אסובב את קופסאות התה והתבלינים לאורך במקום לרוחב יתפנו מספר ס"מ והכוסות יוכלו לעמוד בצורה מסודרת ללא חשש לנפילה ואם אחליף בין מיקום הכלים למיקום הקופסאות הרי שניתן להכין את כוס התה מנקודה אחת ליד הקומקום ללא הצורך בהקפת הספסל הלוך וחזור. תובנה זו והדיוק שנוצר בריקוד הכנת התה של הבוקר הפתיע אותי וגרם לי לחייך. התובנה שנוצרה שניתן לדייק ולשכלל פעולה שנעשת באופן שגרתי כמעט כל יום כבר במשך שנתיים פתחה לי צוהר לחפש עוד צמתים ופעולות הדורשות דיוק בחיי היום יום.

ההתבוננות החדשה הזו על שגרת החיים מציפה אותי כל פעם בתובנות חדשות, העט שמצא את מקומו בתוך המגירה שצריך להזיז את השולחן בכדי לפתוח אותה ולקחת את העט ופתאום הדבקה של תושבת על דלתת הארון והעט זמין לי כל הזמן. חלונות הרכב שניתן להצלילם מבחוץ ולחסוך עוד 4- 5 מעלות ולהקל מאוד על המזגן ומערכת החשמל לצנן את ארטמיס בימי שרב וחמסין, מיקום חדש לפינת העבודה המאפשר לי גישה לשני המחשבים ווהנחה מסודרת של כל החפצים שסביבי.

הדיוקים שנוצרו גרמו לי לבחון לא רק החלטות פיזיות שנעשו במודע או שלא במודע אל גם, ובעיקר, תהליכי עבודה ביוריקה וורלד. כיצד אנחנו מאפיינים מוצר חדש - תהליך שמלווה אותי כבר עשרות שנים והגיע הזמן בהחלט לעדכן ולדייק, כיצד אנחנו שומרים על קשר ומעדכנים אחד את השני בתהליכי העבודה ועוד...

תהליך הדיוק לא עוצר בתהליכי עבודה אלא מתבקש גם בקשרים החברתיים והרגשיים. התרגלתי לנהל דפוס קשר קבוע אם חברים ומשפחה, דפוס המגדיר את קצב ההתקשרות, אילו אינפורמציות מעבירים ועל מה מדברים (איך המשפחה, מה הילדים עושים ואיפה אתה חונה עכשיו...) ופתאום במחשבת הדיוק אפשר גם להגיד את מה שבאמת חשוב, את הרצון להיפגש ולשמוע איך מרגישים ולא איך הילדים מתקדמים, מה התחדש אצלכם בחיים ולא רק איפה גרים והיכן חונים..

המסע שלי עם ארטמיס הזמין דיוק למן היום הראשון, אילו חפצים נעים איתי במסע ומאילו חפצים אני נפרד. היום אחרי שנתיים של אימון בדיוק הבנתי שצריך לבחון מחדש גם את הרוטינות הקטנות והיום יומיות, הנחות העבודה שלי ותבניות המחשבה. בתחילת התהליך הייתי עסוק בגלגלי השיניים הגדולים המניעים תהליכים - אילו חפצים באים מה גודל ארון הבגדים, היום הגעתי לשלב דיוק של הפעולות הקטנות השגרתיות. הפעולות וההתניות שאני כל כך רגיל לעשות מידי יום בניהול שיגרת היום יום ובניהול הקשרים מול העולם, החברים והמשפחה.

המסע שלי בארטמיס - ביחד ולבד

ארטמיס, הפסקה וארוחה

 

החיים בארטמיס מקפלים את כל הציוד שאיתי ל14 מטר מרובע ברוטו. אחת התגובות השכיחות שאני מקבל מאנשים ששומעים שאני חי על גלגלים תוך כדי תנועה, לאחר החיוך הראשון והחולמני כמובן, היא.." אבל מדובר בחיים מאוד בודדים ללא שכנים וללא קהילה....." החיים בתנועה בארטמיס נתפסים למתבונן מבחוץ כחיים ללא קשרים וללא שורשים חיים ללא אנשים שמלווים. למען הגילוי הנאות, עלי להתוודות כי מאז שהחלתי במסע שלי עם ארטמיס מצאתי את עצמי מחובר יותר לקהילות ואנשים, קהילות מפרגנות השותפות לחיים בדרכים, אנשים המחוברים לחוויה ולהחלטה לחיות במינימליזם ותנועה תוך חיבור לסביבה ולטבע. קהילות אשר חלקן רשמיות וממוסדות וחלקן פשוט קבוצות של נוודים ומטיילים שנהנים להעביר שעות וימים יחדיו ושמחים על חווית היחד והמפגש.

 

בשבועות האחרונים זכיתי לקחת חלק במספר מפגשים רחבים יותר.  בחג השבועות לקחתי חלק במפגש קהילתי שכזה "מפגש רכבי האספנות לנופש וטיולים, מפגש שנערך כחלק מתערוכת הרכב בכרמיאל ומתרחש זו השנה השנייה. מפגש מרתק שכלל עשרות כלי רכב של משפחות, זוגות ויחידים אשר בחרו לחיות את חייהם על גלגלים בצורה מלאה או חלקית. מפגש מרתק של דרכי חיים, תפיסות ואמונות על מסעות והדרישות מהחיים , דרכים שונות של חיים על גלגלים המשקפות מטרות ויעדים שונים של המשתתפים. בתוך המגוון הרב הזה של רכבים ואפשרויות יש המון מן המשותף לכל מי שבחר לבלות פרקים משמעותיים בטיול ומסע בדרכים. כמו בכל מפגש חברתי של מספר רכבים... נפתחו השולחנות יצאו המשקאות והחלו הארוחות. תוך כדי שתיה ואכילה ודיונים אין סופיים על המשאבה החדשה, מטען המצברים, יחסי הכח וההמרה איכות המזגן וקצב הטעינה, עלה שוב ושוב הדיון סביב השאלה הגדולה איך נראית הקהילה ומה מקומה בחיי הנוודים והטיילים על גלגלים....

 

דווקא במפגש הזה, בעודי מוקף בחברים ושותפים לדרך, אנשים איתם אני צובר חוויות מיוחדות בשנים האחרונות צפה ועלתה בי השאלה לאיזה חלק מהזמן אני מחוייב לשיחה ומפגש כי זה מה שהאנשים הסובבים אותי מצפים מתי החיבור הזה נעים לי ומעצים אותי ובעיקר מתי וכמה אני רוצה להיות לבד בתוך הקבוצה, להסתגר בתוך ארטמיס החביבה ולשקוע במוזיקה, עשיה או מחשבה.  הצפייה הטבעית של קבוצה הנפגשת היא הרצון לחלוק את מירב הזמן ביחד שהרי לשם כך נפגשנו וחלקם לקחו חופשה מהעבודה והחיים במטרה להגיע אל הפגישה. חברים רוצים את ההזדמנות לשמוע ולהשמיע את סיפורי המסעות, לספר על מקומות חדשים והרפתקאות, שיחות אל תוך הלילה הדורשים גם אנרגיה ולעיתים מתחילים לחזור על עצמם.

 

 דווקא בתוך המפגש החברתי צף הקול האישי שבדק האם כל זמן המפגש הוא מדויק לי. באילו חלקים אני רוצה להיכנס חזרה אל תוך החלל של ארטמיס ולעשות את מה שחשוב ונדרש עבורי. לעיתים קצת שקט לעיתים מוזיקה נעימה או עוד פרק של למידה.

 

המסע שלי עם ארטמיס ומפגשי הקהילה האחרונים נתנו לי שעור מרתק על ביחד ולבד. על העוצמה שבחיבור לאנשים ולקהילה ועל הצורך לדייק את הצרכים והרצונות שלי ואת הרגעים הנדרשים להיות לבד. זה היה שעור מלמד על האדם שבתוך הקבוצה. מתי אני שומר על הרגעים שלי ומתי אני נפתח לתת ולקבל את אהבת הקהילה.

 

המסע שלי עם ארטמיס - פתרון תקלות ובעיות פרק 20

 

תיקון מדפסת שנשברה

מסע החיים בארטמיס, החיים בתנועה בכל רכב וברכב אספנות על אחת כמה וכמה,  מזמנים התמודדות עם תקלות טכניות בלתי צפויות, במקרים רבים מדובר במנגנון טכני שלא פגשתי מעולם ואפילו לא ידעתי על קיומו עד אשר הוא נשבר, זה יכול להיות פריט קריטי כמו משאבת המיים של הקרון או משאבת המים של הרכב וזה יכול להיות פריט קטן המקשה על החיים כמו סוגר חדר האמבטיה או מחזיק הסכינים. תקלות אשר לצורך פתרונן צריך המצאות סט כלים בסיסי ומגוון המאפשר לפתור את הבעיות במגוון דרכים וגישות. סט כלים אותו למדתי לשאת עימי לכל מקום לעדכן אותו ולפתח אותו, לצד סט הכלים יש להצטייד בנחישות לפתרון הבעיה, נכונות ללמוד ולאסוף מידע על פתרונות אפשריים ומחשבה פתוחה בכדי לאלתר פתרון חדש.

 

השבוע זומנה לי תקלה כזו, דווקא תקלה הקשורה למסע שלי ביוריקה וורלד, מדפסת התלת ממד המלווה אותי בנאמנות רבה בעבודתי וביצירת פריטים לחיים, שבקה וסרבה להדפיס. מאחר ונאלצתי לעצור ביהוד לכמה ימים (ענייני מילואים, מלחמות ומני התרגשויות) מערך התמיכה הזמין לי היה רחוק ובלתי נגיש (כלומר בחיפה ולא ענה לטלפון).

 

מקום הברגים, סדר הפירוק, זוויות הגישה לא נראו הגיוניים, לא היה מרווח לאצבעות ולא הייתה דרך לתפוס את החלקים המתאים עם שום כלי הגיוני מתוך ארסנל ארגז הכלים המפואר שלי. ניסיונות חוזרים ונשנים לאזן את האום הנדרש בזמן שאני מנסה להתאים את הבורג נראו כבדיחה בלתי אפשרית וחסרת סיכוי, התסכול הציף וגם גוון של ייאוש החל מתגנב לתוך תהליך מציאת הפתרון. לאחר מספר שעות ומספר רב של ניסיונות עקרים עזבתי את התיקון למספר שעות. כשחזרתי שוב לנסות פתאום הידיים הגיעו מעצמן אל המקום הנכון ולפתע המח חופשי להסתכל על הבעיה אחרת כי הידיים כבר יודעות את שלהן. והנה כבר מצליח להתקדם עוד שלב בדרך לפתרון והנה צריך לשלוף כלי אחר שיסייע בהחזקה ופתאום ברור שתזוזה קטנה של כ20  מעולות זה כל הקסם שהיה חסר בכל הפעמים הקודמות והחלקים מתחברים והגישה מובנת והנה המדפסת כמעט עובדת... ואז סיבוב אחד יותר מידי והחלק נשבר ויש צורך להזמין חדש.

 

בהתבוננות משועשעת על המדפסת השבורה הבנתי ששוב החיים בארטמיס ובמסע זימנו לי שעור מיוחד. ראשית שעלי לדייק כל הזמן את סט הכלים שנע איתי ממקום למקום, שיש גם בחיים בעיות שלכאורה לא ניתן לפתור אותם, יחסים שהשתבשו, קשרים שפנו למקומות לא צפויים, עסק שמתקשה להתרומם...אבל חשוב להמשיך ולנסות כי אז מגיע  מיומנות "השרירים" ואת המוכרות הנדרשת כדי שהאתגר יראה פחות מאיים, חשוב לעצור ולפנות מקום ולחזור לאתגר לאחר מנוחה והפסקה כדי להרוויח את המיומנות שנצברה ולהביא את המחשבה הרעננה חזרה אל העבודה. בהרבה מאוד מקרים הסוד טמון ביכולת לשנות ב20 מעלות את הכיוון ולא נדרשת מהפכה ובהליכה בדרך אחרת ולפעמים כשהבעיה תוקנה אין צורך להוסיף ולסובב כדי להגיע למקום המדויק.

לפעמים מכונה עובדת עדיפה על מכונה מדויקת ושבורה...