חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח

 

המסע שלי עם ארטמיס, מסע של יום כיפורים ודיוק המחשבה - פרק 25

 

ערב יום הכיפורים תשפ"ד נסיעה ממצפה רמון לאזור המרכז, הנסיעה האיטית בארטמיס בשעת בוקר מוקדמת בשילוב עם הכבישים הריקים כמעט מרכבים, כשברקע מתנגנות מנגינות נוגות וסיפורי המלחמה ההיא מלפני 50 שנה. לדור שלי  לנצח יום הכיפורים ישלב את תמונות הקדושה מבית הכנסת עם תמונות המלחמה ההיא. מלחמת יום הכיפורים. 

 

הרהורי המלחמה עוטפים אותי ומציפים זכרונות ילדות. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בכניסה לכיתה א מספר ימים אחרי האירוע המרגש של תחילת הלימודים, שנה ראשונה על האופניים של הגדולים שנקנו במיוחד לקראת יום הכיפורים, חגיגת אופניים  שהופרעה בתנועת המכוניות הערנית ברחוב ערבי נחל משעורת הבוקר והכעס השמור לילדים מה פתאום הם מפריעים ביום הכיפורים,  של אבא שצמוד לטרנזיסטור ומוקפץ למילואים, של אזעקות ראשונות ולילה במקלט אצל סבא ואצל הדודה, של תפילת נעילה עם סבא בבית כנסת מאופל והמתפללים העוזבים בחופזה כי גם הם נקראו להגיע ליחידה, יום כיפור של לחישות על האבא ההוא שנהרג, של גלויות מאבא מהמילואים, של שיחות טלפון חטופות ומדירת ד"ש מחברים...

 

ממשיך בדרך במדבר ופתאום נופלת עלי התובנה שנאמרה אלפי פעמים אך הפעם מכה בי בבהירות, הניצחון במלחמת יום הכיפור הושג בזכות שרביט הרמטכ"ל הנמצאת בתרמילו של כל חייל, אל מול התוכניות האסטרטגיות שקרסו והבלבול בדרגי הפיקוד הגבוהים וחוסר היכולת של מפקדים לומר את אשר הם מאמינים בו בכל ברור ומדויק שלא ישתמע לשתי פנים, המוני החיילים אשר כל אחד מהם חשב והפעיל את שיקול דעתו איך הכי נכון לפעול עכשיו ומה צריך לעשות ולא רק ציות עיוור לפקודות שאינן תואמות את המציאות וכן גם האמונה של המפקדים, שהחיילים ידעו להסתדר ולהתמודד ולא רק למלא פקודות אפשרו את הגמישות האדירה הנדרשת להתנהלות במצב כזה של כאוס בכדי ליצור את התגובה הנכונה ולעבור תוך שלושה ימים מהפתעה גמורה למתקפת נגד והעברת הלחימה אל תוך השטח הסורי. ניהול בכאוס ותורת הנחילים במיטבה מודל 1973. התובנה הזו גם מחברת למציאות החברתית שלנו והמאבק נגד ההפיכה המשטרית. כאשר מדינה בונה על צבא העם לא ניתן לנתק את המאבקים החברתיים באמת מתוך שורות הצבא והמילואים. זה היה נכון למחאת המילואים אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה נכוש שבעתיים למאבק בהפיכה המשטרית.

 

ממשיך בנסיעה צפונה, מגיע לאזור באר שבע, התנועה דלילה אך כבר ישנם כלי רכב מסביבי. הנסיעה בארטמיס  עם הקצב שלה, הרעשים הקבועים שמשמיע קרון המגורים מכניסה אותי לקצב של תנועה נעים ומדויק המאפשר לי להנות מחוויית הנסיעה בערב יום הכיפורים. רכבים הממהרים להגיע ליעדם מאותתים ודוחקים בי להאיץ את קצב ההתקדמות, לרגע אני נכנע ולוחץ על דוושת הגז ומאיץ מעט את הנסיעה קצב הנסיעה החדש אינו נח לי, ארטמיס רכב אספנות הדורש עיירנות ומיומנויות נהיגה, תשומת לב בפניות בסיבובים ותחילת עצירה בזמן תוך תשומת לב למשקל הרכב ולקצבי הפניות, נהיגה רכה המבטיחה את שלומן של הצלחות והכוסות. הנסיעה המהירה יותר גורמת לי לתחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון בשליטה ברכב אני מאיט שוב, העולם יצטרך להתמודד עם תנועת
ה של ארטמיס במהירות 70-75 קמ"ש. דווקא כשאני מאט בפניה ולוקח אותה במהירות הנוחה לי ולארטמיס הקשישה  מופיע השיעור החשוב  שארטמיס מעבירה אותי לקראת יום הכיפורים. הדיוק בהתנהגות שלי ובצרכים שלי. כאשר אני מדייק את מה שנח לי, כשברור לי מה היכולות שלי, הצרכים שלי והרצונות שלי, אני יכול להעביר מסר מסודר ומדוייק גם אל הסובבים אותי ואל העולם. תקשורת מדויקת מאפשרת לי לחוש בנח, להביא את הדברים החשובים לי לידי ביטוי ולא להכניס אותי לסחרור של פעולות שלא תכננתי להיקלע אליו. גם אם יש צורך בהתאמות ובפשרות, כי כשהדברים מדויקים הם פוגשים גם שיח מדויק מהסובבים,  הן נעשות בידיעה והסכמה ולא מתוך תחושת  אילוץ וחוסר נוחות.

 

יום הכיפורים תשפ"ד כבר ממש מקיש על החלון האחורי של ארטמיס ומזכיר כי בתפיסה היהודית האחריות על האמונה והתפילה היא אישית של כל אחד וגם האחריות למסרים מדויקים וברורים היא באחריותי שלי. וזו ההזדמנות לבקש סליחה, סליחה כאשר לא הייתי מדויק וציפיתי שאחרים יבינו את התובנות שלי בשבילי, סליחה ממי שפגעתי בו כי לא היה לי נעים להגיד בצורה ברורה את מה שאני חושב או רוצה לעשות ומנצל את ההזדמנות גם להבטחה, שאשתדל להיות מדויק בהמשך המסע.

 

המסע שלי עם ארטמיס פרק 21 הדיוק

כוס התה של הבוקר

 כוס התה של הבוקר, הטקס החביב הזה של אמירת בוקר טוב לעולם.   במקרה שלי רצוי כוס תה ארלגריי איכותי עם קצת נגיעות חלב (טוב   בשנים האחרונות זה הפך יותר לקצת נגיעות כאילו חלב). הטקס ידוע   והגוף מכיר אותו מעצמו לאחר כמעט שנתיים של חיים בארטמיס,   הרתחת המיים, הליכה מסביב לספסל להביא את התיון, הורדת קופסת התיונים ובחירת התיון, חזרה אל הקומקום החשמלי, לקיחת הכוס בחצי גישוש ממעמקי הארון ולהזהר שכוסות אחרות לא נופלות בינתיים, הכנת כוס התה והוצאת החלב מהמקרר שמאחורי. כוס התה מוכנה בספל זכוכית גדול ואפשר לשבת ולהתענג על שתית כוס התה בכורסא המרווחת בקידמת הרכב. עשר דקות של הרגעות והכנת הראש לתחילתו של היום.

השבוע נעצרתי רגע עם כוס התה ביד, אם אסובב את קופסאות התה והתבלינים לאורך במקום לרוחב יתפנו מספר ס"מ והכוסות יוכלו לעמוד בצורה מסודרת ללא חשש לנפילה ואם אחליף בין מיקום הכלים למיקום הקופסאות הרי שניתן להכין את כוס התה מנקודה אחת ליד הקומקום ללא הצורך בהקפת הספסל הלוך וחזור. תובנה זו והדיוק שנוצר בריקוד הכנת התה של הבוקר הפתיע אותי וגרם לי לחייך. התובנה שנוצרה שניתן לדייק ולשכלל פעולה שנעשת באופן שגרתי כמעט כל יום כבר במשך שנתיים פתחה לי צוהר לחפש עוד צמתים ופעולות הדורשות דיוק בחיי היום יום.

ההתבוננות החדשה הזו על שגרת החיים מציפה אותי כל פעם בתובנות חדשות, העט שמצא את מקומו בתוך המגירה שצריך להזיז את השולחן בכדי לפתוח אותה ולקחת את העט ופתאום הדבקה של תושבת על דלתת הארון והעט זמין לי כל הזמן. חלונות הרכב שניתן להצלילם מבחוץ ולחסוך עוד 4- 5 מעלות ולהקל מאוד על המזגן ומערכת החשמל לצנן את ארטמיס בימי שרב וחמסין, מיקום חדש לפינת העבודה המאפשר לי גישה לשני המחשבים ווהנחה מסודרת של כל החפצים שסביבי.

הדיוקים שנוצרו גרמו לי לבחון לא רק החלטות פיזיות שנעשו במודע או שלא במודע אל גם, ובעיקר, תהליכי עבודה ביוריקה וורלד. כיצד אנחנו מאפיינים מוצר חדש - תהליך שמלווה אותי כבר עשרות שנים והגיע הזמן בהחלט לעדכן ולדייק, כיצד אנחנו שומרים על קשר ומעדכנים אחד את השני בתהליכי העבודה ועוד...

תהליך הדיוק לא עוצר בתהליכי עבודה אלא מתבקש גם בקשרים החברתיים והרגשיים. התרגלתי לנהל דפוס קשר קבוע אם חברים ומשפחה, דפוס המגדיר את קצב ההתקשרות, אילו אינפורמציות מעבירים ועל מה מדברים (איך המשפחה, מה הילדים עושים ואיפה אתה חונה עכשיו...) ופתאום במחשבת הדיוק אפשר גם להגיד את מה שבאמת חשוב, את הרצון להיפגש ולשמוע איך מרגישים ולא איך הילדים מתקדמים, מה התחדש אצלכם בחיים ולא רק איפה גרים והיכן חונים..

המסע שלי עם ארטמיס הזמין דיוק למן היום הראשון, אילו חפצים נעים איתי במסע ומאילו חפצים אני נפרד. היום אחרי שנתיים של אימון בדיוק הבנתי שצריך לבחון מחדש גם את הרוטינות הקטנות והיום יומיות, הנחות העבודה שלי ותבניות המחשבה. בתחילת התהליך הייתי עסוק בגלגלי השיניים הגדולים המניעים תהליכים - אילו חפצים באים מה גודל ארון הבגדים, היום הגעתי לשלב דיוק של הפעולות הקטנות השגרתיות. הפעולות וההתניות שאני כל כך רגיל לעשות מידי יום בניהול שיגרת היום יום ובניהול הקשרים מול העולם, החברים והמשפחה.

המסע שלי בארטמיס - ביחד ולבד

ארטמיס, הפסקה וארוחה

 

החיים בארטמיס מקפלים את כל הציוד שאיתי ל14 מטר מרובע ברוטו. אחת התגובות השכיחות שאני מקבל מאנשים ששומעים שאני חי על גלגלים תוך כדי תנועה, לאחר החיוך הראשון והחולמני כמובן, היא.." אבל מדובר בחיים מאוד בודדים ללא שכנים וללא קהילה....." החיים בתנועה בארטמיס נתפסים למתבונן מבחוץ כחיים ללא קשרים וללא שורשים חיים ללא אנשים שמלווים. למען הגילוי הנאות, עלי להתוודות כי מאז שהחלתי במסע שלי עם ארטמיס מצאתי את עצמי מחובר יותר לקהילות ואנשים, קהילות מפרגנות השותפות לחיים בדרכים, אנשים המחוברים לחוויה ולהחלטה לחיות במינימליזם ותנועה תוך חיבור לסביבה ולטבע. קהילות אשר חלקן רשמיות וממוסדות וחלקן פשוט קבוצות של נוודים ומטיילים שנהנים להעביר שעות וימים יחדיו ושמחים על חווית היחד והמפגש.

 

בשבועות האחרונים זכיתי לקחת חלק במספר מפגשים רחבים יותר.  בחג השבועות לקחתי חלק במפגש קהילתי שכזה "מפגש רכבי האספנות לנופש וטיולים, מפגש שנערך כחלק מתערוכת הרכב בכרמיאל ומתרחש זו השנה השנייה. מפגש מרתק שכלל עשרות כלי רכב של משפחות, זוגות ויחידים אשר בחרו לחיות את חייהם על גלגלים בצורה מלאה או חלקית. מפגש מרתק של דרכי חיים, תפיסות ואמונות על מסעות והדרישות מהחיים , דרכים שונות של חיים על גלגלים המשקפות מטרות ויעדים שונים של המשתתפים. בתוך המגוון הרב הזה של רכבים ואפשרויות יש המון מן המשותף לכל מי שבחר לבלות פרקים משמעותיים בטיול ומסע בדרכים. כמו בכל מפגש חברתי של מספר רכבים... נפתחו השולחנות יצאו המשקאות והחלו הארוחות. תוך כדי שתיה ואכילה ודיונים אין סופיים על המשאבה החדשה, מטען המצברים, יחסי הכח וההמרה איכות המזגן וקצב הטעינה, עלה שוב ושוב הדיון סביב השאלה הגדולה איך נראית הקהילה ומה מקומה בחיי הנוודים והטיילים על גלגלים....

 

דווקא במפגש הזה, בעודי מוקף בחברים ושותפים לדרך, אנשים איתם אני צובר חוויות מיוחדות בשנים האחרונות צפה ועלתה בי השאלה לאיזה חלק מהזמן אני מחוייב לשיחה ומפגש כי זה מה שהאנשים הסובבים אותי מצפים מתי החיבור הזה נעים לי ומעצים אותי ובעיקר מתי וכמה אני רוצה להיות לבד בתוך הקבוצה, להסתגר בתוך ארטמיס החביבה ולשקוע במוזיקה, עשיה או מחשבה.  הצפייה הטבעית של קבוצה הנפגשת היא הרצון לחלוק את מירב הזמן ביחד שהרי לשם כך נפגשנו וחלקם לקחו חופשה מהעבודה והחיים במטרה להגיע אל הפגישה. חברים רוצים את ההזדמנות לשמוע ולהשמיע את סיפורי המסעות, לספר על מקומות חדשים והרפתקאות, שיחות אל תוך הלילה הדורשים גם אנרגיה ולעיתים מתחילים לחזור על עצמם.

 

 דווקא בתוך המפגש החברתי צף הקול האישי שבדק האם כל זמן המפגש הוא מדויק לי. באילו חלקים אני רוצה להיכנס חזרה אל תוך החלל של ארטמיס ולעשות את מה שחשוב ונדרש עבורי. לעיתים קצת שקט לעיתים מוזיקה נעימה או עוד פרק של למידה.

 

המסע שלי עם ארטמיס ומפגשי הקהילה האחרונים נתנו לי שעור מרתק על ביחד ולבד. על העוצמה שבחיבור לאנשים ולקהילה ועל הצורך לדייק את הצרכים והרצונות שלי ואת הרגעים הנדרשים להיות לבד. זה היה שעור מלמד על האדם שבתוך הקבוצה. מתי אני שומר על הרגעים שלי ומתי אני נפתח לתת ולקבל את אהבת הקהילה.

 

המסע שלי עם ארטמיס - פתרון תקלות ובעיות פרק 20

 

תיקון מדפסת שנשברה

מסע החיים בארטמיס, החיים בתנועה בכל רכב וברכב אספנות על אחת כמה וכמה,  מזמנים התמודדות עם תקלות טכניות בלתי צפויות, במקרים רבים מדובר במנגנון טכני שלא פגשתי מעולם ואפילו לא ידעתי על קיומו עד אשר הוא נשבר, זה יכול להיות פריט קריטי כמו משאבת המיים של הקרון או משאבת המים של הרכב וזה יכול להיות פריט קטן המקשה על החיים כמו סוגר חדר האמבטיה או מחזיק הסכינים. תקלות אשר לצורך פתרונן צריך המצאות סט כלים בסיסי ומגוון המאפשר לפתור את הבעיות במגוון דרכים וגישות. סט כלים אותו למדתי לשאת עימי לכל מקום לעדכן אותו ולפתח אותו, לצד סט הכלים יש להצטייד בנחישות לפתרון הבעיה, נכונות ללמוד ולאסוף מידע על פתרונות אפשריים ומחשבה פתוחה בכדי לאלתר פתרון חדש.

 

השבוע זומנה לי תקלה כזו, דווקא תקלה הקשורה למסע שלי ביוריקה וורלד, מדפסת התלת ממד המלווה אותי בנאמנות רבה בעבודתי וביצירת פריטים לחיים, שבקה וסרבה להדפיס. מאחר ונאלצתי לעצור ביהוד לכמה ימים (ענייני מילואים, מלחמות ומני התרגשויות) מערך התמיכה הזמין לי היה רחוק ובלתי נגיש (כלומר בחיפה ולא ענה לטלפון).

 

מקום הברגים, סדר הפירוק, זוויות הגישה לא נראו הגיוניים, לא היה מרווח לאצבעות ולא הייתה דרך לתפוס את החלקים המתאים עם שום כלי הגיוני מתוך ארסנל ארגז הכלים המפואר שלי. ניסיונות חוזרים ונשנים לאזן את האום הנדרש בזמן שאני מנסה להתאים את הבורג נראו כבדיחה בלתי אפשרית וחסרת סיכוי, התסכול הציף וגם גוון של ייאוש החל מתגנב לתוך תהליך מציאת הפתרון. לאחר מספר שעות ומספר רב של ניסיונות עקרים עזבתי את התיקון למספר שעות. כשחזרתי שוב לנסות פתאום הידיים הגיעו מעצמן אל המקום הנכון ולפתע המח חופשי להסתכל על הבעיה אחרת כי הידיים כבר יודעות את שלהן. והנה כבר מצליח להתקדם עוד שלב בדרך לפתרון והנה צריך לשלוף כלי אחר שיסייע בהחזקה ופתאום ברור שתזוזה קטנה של כ20  מעולות זה כל הקסם שהיה חסר בכל הפעמים הקודמות והחלקים מתחברים והגישה מובנת והנה המדפסת כמעט עובדת... ואז סיבוב אחד יותר מידי והחלק נשבר ויש צורך להזמין חדש.

 

בהתבוננות משועשעת על המדפסת השבורה הבנתי ששוב החיים בארטמיס ובמסע זימנו לי שעור מיוחד. ראשית שעלי לדייק כל הזמן את סט הכלים שנע איתי ממקום למקום, שיש גם בחיים בעיות שלכאורה לא ניתן לפתור אותם, יחסים שהשתבשו, קשרים שפנו למקומות לא צפויים, עסק שמתקשה להתרומם...אבל חשוב להמשיך ולנסות כי אז מגיע  מיומנות "השרירים" ואת המוכרות הנדרשת כדי שהאתגר יראה פחות מאיים, חשוב לעצור ולפנות מקום ולחזור לאתגר לאחר מנוחה והפסקה כדי להרוויח את המיומנות שנצברה ולהביא את המחשבה הרעננה חזרה אל העבודה. בהרבה מאוד מקרים הסוד טמון ביכולת לשנות ב20 מעלות את הכיוון ולא נדרשת מהפכה ובהליכה בדרך אחרת ולפעמים כשהבעיה תוקנה אין צורך להוסיף ולסובב כדי להגיע למקום המדויק.

לפעמים מכונה עובדת עדיפה על מכונה מדויקת ושבורה...

 

המסע שלי עם ארטמיס - לשים את הכוונה בשגרה- פרק 19

 

 מאז שארטמיס הצטרפה למסע חיי, חלמית לבלות מספר ימים בפארק גורן כמקום נפלא לחניה משפחתית, מקום אהוב עם נוף קסום ומסלולי טיול מקסימים וכמובן נחל כזיב והמונפרט. בפסח הזה החלטתי שהגיע הזמן להגשים גם את החלום הקטן הזה.

 

רעש הנפילה שנשמע תוך כדי אחת הפניות בדרכנו לפארק גורן לבלות בו חלק מחג הפסח בישר שמשהו בארטמיס לא אובטח כרואי. בקבוק השמפו שנשפך על רצפת המקלחת היה החיווי הוויזואלי לרעש הנפילה תוך כדי הנסיעה והדקות הארוכות של ניקוי מחצית בקבוק שמפו מרצפת המקלחת היו השיעור המיידי שנלמד, צריך לאבטח כל דבר חופשי בארטמיס! והזיכרון העמום שליווה את המחשבה שהרי בדקתי את המקלחת לפני תחילת הנסיעה - לא סיפק את התשובה כיצד בכל זאת נשפך בקבוק השמפו על הרצפה.

 

לאבטח כל דבר למקום, מה שלא קשור נופל. שנים של תנועה בים לימדו אותי, לעיתים בדרך הקשה, שמה שלא מאובטח נופל, במקרה הטוב לרצפה במקרה הרע לים.

התנועה בארטמיס אינה שונה ואפילו חריפה יותר מטבעה של תנועה בדרכים חדשות ובלתי צפויות. כל דבר שלא הוחזר למקומו הקבוע ואובטח או קובע, כל בקבוק סבון או פריט במקרר שלא אובטחו במקומם לזמן הנסיעה יפגשו את רצפת ארטמיס או את הכביש בסופו של דבר.

 

הצורך לאבטח את כל הדברים הניידים מחייב שיגרה קבועה של בדיקת דברים לפני כל נסיעה ותזוזה של ארטמיס. שגרת האבטוח חייבת להיעשות גם אם מדובר בתנועה קצרה של כמה רחובות או מקצה מגרש חניה אחד לקצה האחר. אם לא יאובטחו הדברים גם בנסיעה הקצרה .... רעש הנפילה בהחלט יופיע וישמע. 

 

תהליך האבטוח הוא שגרה קבועה של בדיקות, העברת דברים למקומם וקשירת דלתות וחפצים גדולים. תהליך האבטוח מחייב נוכחות מלאה של הראש הכוונה ותשומת לב. יש הכרח בתהליך האבטוח לתת מקום ומכוונת לפרטים הקטנים ולראות את הדברים כאילו פוגשים אותם בפעם הראשונה ולא לקבל שום דבר כאילו מדובר בשגרה שכבר נעשתה מאות פעמים בעבר. למח האנושי, ובמיוחד למח הגברי, יש נטייה לא "לראות" חלק מהפרטים וכך גם אם בוצעה שגרת האבטוח במלואה, וגם אם נבדקו השירותים והמקלחת אם לא נאספה תשומת הלב הראויה סביר להניח שבקבוק שמפו סורר שלא אובחן במבט החטוף ייפול וכמו שמבטיח מרפי, ייפול עם הפקק פתוח ויציף את רצפת חדר האמבטיה בסבון נוזלי המחייב ניקוי יסודי.

 

שתי הפעולות נדרשות בכדי למנוע את מרחץ השמפו הלא מתוכנן. אחת יצירת שגרה קבועה בחיים המחייבת סגירת פקק השמפו בסוף כל חפיפה והשנייה ביצוע בדיקת האבטוח בתשומת לב ובנוכחות מלאה כך שגם הדברים הקטנים לא ייעלמו מעיניי.

 

החיים בארטמיס הם שעור בהקפדה ומאמץ לא לוותר גם על דברים הקטנים, אותם דברים שהופכים שקופים וכאילו ניתן להמשיך איתם את החיים. השיעור החשוב שנלמד שוב באחת הפניות היפות בגליל העליון, בדרך אל הפסקה ומנוחה בפארק גורן היה הצורך להזכיר לעצמי שוב ושוב להתבונן במוכר כאילו הוא חדש, לא לאפשר לשגרה לגרום לדברים הקטנים להיות שקופים ובלתי מורגשים כי כאשר יש דברים קטנים ולא מטופלים בשגרת החיים הם נוטים ליפול באחד הטלטולים הלא צפויים ולא מתוכננים, דווקא באחד הרגעים הפחות נוחים ומתאימים ואז כבר נדרש מאמץ ניכר להתמודדות  והנזק כבר נגרם.

 

ולכל השואלים על החופשה עצמה, זכינו להיות בפארק עצום שהיה פנוי ונכון לארח, שעובדי קק"ל שומרים על ניקיונו בקנאות מעוררת כבוד ושנמצא בימים אלו בשיא פריחתו.

 

המסע שלי עם ארטמיס - החופשה שבמסע - פרק 18

 

חיי המסע ברכב ברחבי הארץ נתפסים לעיתים, כחיי חופשה מתמשכת, חופשה ללא דאגות בשלווה נפלאה, חופשה בה הגוף והנפש נרגעים לחלוטין חופשה בה ניתן להגיע למסקנות חדשות על החיים. כל מי שחי בתנועה מכיר את התגובה הנפוצה של "איזה כיף לך אתה כל הזמן בחופשה" וזה נכון וזה נחמד אבל..... החיים עצמם הם מורכבים יותר מרק להיות בחופשה.

 

המציאות של חיי המסע שלי בארטמיס שונה . החיים במסע בדרכים מלאים בחוויות ומפגשים מרגשים, שופעים באירועים מפתיעים ומלמדים חלקם ממלאי לב וחיים ומחלקם לוקח זמן להבין איזו תוספת הם נותנים להבנת החיים. החיים בארטמיס משולבים בהמון דאגות קטנות המנקרות במח ורצות להן בערוץ מקביל אל החיים - מה מצב המים שלי והאם ניתן להתקלח מקלחת ארוכה ומפנקת או רק שטיפה זריזה...מהיכן אשיג מים בעוד מספר ימים והאם הפולסים מהמשאבה תקינים או מעידים על תקלה, מה מאזן האנרגיה שלי והאם אפשר לטעון את הקטנוע (הידוע כזינגר מכונת התפירה הניידת)  וכמה קילומטרים אני צריך לנסוע מחר אתו והאם מצב המצבר מספיק למרחק הנדרש., האם להכניס תבשיל בישול ארוך לתנור או שהפעם אקח רק תבשיל קצר. היכן עלי לעמוד מחר כדי להיות במרחק נח אל הפגישה הבאה שלי, האם הרעש החשוד מהמנוע הוא סיבה לדאגה או רק מצב כביש שונה ממה שהורגלתי לשמוע עד עתה?  ארטמיס בהיותה אוטבית אספנות בת שלושים ושש שנות מסע בדרכים ומאחר ושולבו בה מערכות טכנולוגיות מתקדמות, מחייבת גם יצירתיות ותשומת לב לפרטים והשקעה של מאמצים כל הזמן בתחזוקה ועדכון ושיפור סביבת המחיה והמסע.

 

אל המסע שלי בארטמיס מתלווה גם המסע  במערכת החינוך דרך הסטארט אפ החינוכי הדרכתי "יוריקה וורלד" והטמעת תפיסת הלימוד במרחבי ה 3D3C במערכת החינוך כסביבה המאפשר סימולציה של החיים עצם. מסע מטלטל המלווה גם הוא בעליות וירידות, תפניות מפתיעות התרגשות עד אין קץ ולמידה מתמדת של עולמות תוכן חדשים ומרתקים. לשני מהסעות ישנם קווים משותפים אך גם הבדלים משמעותיים בדרך החיים.

 

אל שני המסעות המרכזיים הללו בחיי מתלווה, כמובן, המחויבות שלקחתי על עצמי  למסע של התפתחות אישית. כל אחד מהמסעות השונים מחייב תשומת לב דקדקנית ודלק להנעת המסע אחרת הוא נעצר ונעלם.

 

וכך אני מוצא את עצמי, לעיתים קרובות מתחיל שבוע חדש עם תחושה של עייפות, עייפות מהריצה אחרי אירועי החיים, עייפות מניסיונות השיפור ומצאת הפתרונות. עייפות הנובעת מהניסיון למצוא עוד אנרגיה בכדי לדחוף את שלושת המסעות במקביל, בלי עצירה להתבוננות עיבוד ועיכול של מה שקרה בשבוע הקודם, ולעיתים קרובות ללא תכנון מסודר של השבוע בפתח ובעיקר ללא למידה והפנמה של התחנות השונות במסע החיים וללא התבוננות על שבילי המסעות המדהימים. מתוך העייפות עולות המחשבות על "החופשה הנצחית" בה אני נמצא בזמן המסע ומכאן ההבנה שזמני חופשה הם זמני טעינה זמנים בתוך החוויה האינטנסיבית שמאפשרים לאנרגיות חדשות, אחרות, מפתיעות לחדור אלי ולאפשר תנועה חדשה במרחב.

 

דווקא מתוך הפעלתנות הנדרשת לקיום של חיי מסע לצד הקמת חברה טכנולוגית למדתי על החשיבות של העצירה והחופשה (לא חופשה נצחית כי אם חופשה רגעית). מתוך הרגעים של חוסר האנרגיה והעייפות מהמסעות הבנתי שאני חייב רוצה וצריך את הרגעים של העצירה. רגעים שבהם ניתן "להשתעמם בכבוד". רגעים שבהם אני מרשה לעצמי לשבת ולבהות - לא במסך או עם גירוי אלקטרוני כזה או אחר - בהיה של שקט שליו, שקט בו אחרי כמה דקות ניתן לשמוע את המח מתחיל להתעורר ופתאום חולפת תובנה על איכות המסע ומה השלב הבא, רגעים של שקט מחשבתי המאפשרים פתאום לבחון את הבעיות מזוויות חדשות ולהבין שפשוט החזקתי הפוך את מפת הדרכים וההנחיות לנוסע המתמיד כתובות פשוט בעברית ולא תרגום מורכב משפת קוד מסתורית.

 

במסע שלי עם ארטמיס - חגיגות השנה - פרק 17

 

 שנה למסע החיים שלי בארטמיס. לפני כשלוש שנים העזתי לשים לעצמי ולנבחרת "המרכז לעיצוב החיים" תמונת חלום, תמונה בה אני חי בתוך רכב בתנועה מבלי לוותר על הובלת החזון של למידה במטאורס החינוכי כתפיסה פדגוגית חינוכית במערכת החינוך בחיים של שפע והצלחה. הבנתי בתוכי, לפעמים בבהירות ולפעמים רק בתחושה, שהמעבר לחיים על גלגלים מדויק עבורי לשלב הבא במסע החיים האישי שלי.

חלפה שנה וחצי נוספות עד שהעזתי לשים את החלום לתוכנית עבודה וחצי שנה עברה לה עד שמצאתי את ארטמיס מוכנה למכירה. לפני שנה מסרתי את מפתח הבית לקונים המאושרים ויצאתי עם ארטמיס לנוע בדרכים. ארטמיס לא הייתה הבחירה הראשונה כאשר הכנתי תוכניות ודרישות היה ברור שאני צריך רכב חדש ללא תקלות, תכנון מדויק לצרכים שלי ומנוע חסכוני כי אני נע הרבה בדרכים...וארטמיס - היא רכב אספנות שמצבה המכני אז לא היה מושלם והיא זוללת דלק כמו...רכב אמריקאי משנות ה80 של המאה הקודמת...אבל ארטמיס התגלתה כמדויקת עבורי ולא הייתי מצליח במסע הדרכים והמסע של יוריקה וורלד בעולם החינוך בכל בחירה אחרת.

 

המעבר לחיים ב 14 מטר רבועים, הזזים ממקום למקום, חייב אותו לצמצם ולדייק ולבחון מה מלווה אותי בחיים, מה אני משאיר מאחור ומה חשוב ומדויק לשלב הנוכחי במסע. שחרור המשא של אלפי פריטים שחרר אותי מתחושת הכאוס שקיננה בתוכי בשעה שהייתי מוקף באלפי פריטים שונים אשר את רובם לא הצלחתי למצוא ואת השקעת הזמן והאנרגיה האין סופית למצוא לכל אחד מהם מקום.

החיים בתנועה מחייבים אותי לפעלתנות. החיים בתנועה אינם מפנקים, כפי שלעיתים טועים אנשים לחשוב. החיים בתנועה דורשים תמיד תחזוקה ועשיה רק כדי להמשיך בתנועה. ההכרח בביצוע פעולות בסיסיות כבר בתחילת  הבוקר מחייבים אותי להתחיל בתנועה ובעשיה. התנועה הקטנה כבר מניעה תנועה נוספת וכך ארטמיס לא מאפשרת להעביר ימים ללא תנועה ולא מאפשרת ליום לחלוף ללא עשיה.

החיים בתנועה חייבו אותי להגדיר מהו בית בשבילי או אולי היכן הוא הבית שלי. הגדרת הבית שלי כמקום שאליו אני שמח לחזור ובכך להבין שאין חשיבות היכן ארטמיס חונה היא תמיד הבית שאליו אני שמח לחזור אפשרה לי להנות מתחושת הבית המשתנה בכל תקופה. בית הממוקם בנופים שונים בהתאם לצורך, לעונת השנה או להזדמנות לחקור מקומות חדשים.  בית שיכול לבחור בשכנים חדשים או וותיקים ומאפשר לי להשתכן לחברים לכמה ימים. במעברים פגשתי אנשים מיוחדים, אנשים החיים בתנועה כל השנה ואנשים שבאו להציץ לרגע ולשתף ולהירגע. אנשים שנגעו לרגע ואנשים שהצטרפו אלי למסע...וכן פגשתי גם אהבה.

 

החודשים הראשונים לא היו קלים האנרגיה הדרושה לחיים בתנועה, רצף התקלות הבלתי נגמרות ובלבול החושים בכל פעם שמגיעים לנקודה חדשה, גרמו לעיתים לעייפות ולחוסר יכולת התמודדות בשאר הזירות של החיים אך תחושת הדיוק של הבחירה וההבנה שהשינוי הזה מצריך זמן הסתגלות אפשרו להמשיך לבחון ולדייק את המסע והנה אני חוגג שנה של חיים בארטמיס.

 

במהלך חוויתי מקומות שונים ומקסימים, שלג ברמת הגולן פריחה ביער בן שמן, שבוע קסום בחולות כסוי לילות בכנרת המשתנה וחניה קסומה במצפה רמון ובנחל ציפורי ועל פסגת המרון. בילוי בבית היערן וחניות עירוניות, גיליתי פינות אורבניות קסומות ופינות טבע מדהימות שבכל אחת מהם תמיד רציתי לחנות עוד קצת...עוד רגע והבנתי שהטעם של עוד הוא חלק מהסוד.

 

בשנה הזו למדתי על אהבה עצמית ועל הרשות לבחור לעשות את מה שטוב מדויק ונכון לי. והנכון הוא נכון לי לפעמים הוא שונה ממה שהסביבה הקרובה והרחוקה חושבת אבל זה הנכון שלי. השנה שלי בארטמיס לימדה אותי שכאשר טוב ונכון ומדויק לי אני יודע גם להוציא טוב אל הסביבה וכך כל מעגל החיים מקבל תנופה.

 

ארטמיס לימדה אותי סבלנות וזמישות ..היכולת להתגמש בתכנונים ולבצע שינוי בזריזות ולא להשקיע אנרגיה בכעס ותסכול. כי הבלתי צפוי תמיד יופיע בדרכים ויש לתת את הזמן לעקל את השינוי ולבחור בנתיב אחר ואולי ביעד אחר או נקודת מנוחה אחרת. במקרים רבים היעד החדש והדרך השונה מובילים לפינת חמד או להישג שלא היו מתוכננים ולא נצפו מראש במחשבות.

 

למדתי על ההנאה וההכרח בפעולות מחזוריות, בטקסים יומיים שבועיים וחודשיים טקסים הדואגים לסביבה בה אנו חיים, יוצרים פעלתנות, מפגש ותחושת סיפוק מהמסגרת השומרת על שיגרה גם בחיים בתנועה. טקסים הכוללים נקיונות, מילוי מיים, חיזוק ברגים אבל גם ארוחה טוב, שיחות עם החשובים ועצירות משמעותיות לחשיבה והחלטה. 

היום, לאחר שנה ראשונה של מסע ברור לי שארטמיס בחרה בי כפי שאני בחרתי בה, היה ברור לשנינו שיש אתגר ולמידה במסע המופלא הזה. שלמידה דורשת לעיתים מאמץ ויציאה מאזורי נוחות איסוף מידע ונכונות לבחון אמיתות מוצקות אך אין תחליף לתובנות וההבנות שרוכשים בסוף. היום במלאת שנה ברור לי שזה "לא הסוף ולא תחילת הסוף...אולי רק סוף ההתחלה."

 

ועוד תוספת לסיכום...

ארטמיס גם לימדה אותי שאהבה וזוגיות תלויים בשלמות שלי וביכולת שלי להצהיר על מי שאני ומה שאני רוצה, כשאני מעז לדייק את מה שאני רוצה אז גם אהבה וזוגיות ושותפות וחברות  מגיעות דווקא בתוך ההקשר של מרחב קטן ומצומצם בפנים אך מרגש ומשתנה בחוץ. פוסט זה מוקדש בהמון אהבה לאחת המיוחדת שהעזה והצטרפה למסע החיים שלי.

 

המסע שלי עם ארטמיס 16 דיוק ועוד דיוק ועוד דיוק

 

מתקרב לחיים של שנה בארטמיס...חגיגות השנה כבר מעבר לפינה..

 

החיים שלי במסע הם אינם חיים סגפניים. הרכוש המלווה אותי הוא אומנם מינימאלי, מטבעו של המסע ומאפשר לי תנועה קלה ממקום למקום. השאיפה שלי הי שהרכוש המלווה את חיי יהיה מדויק, עבורי, ויצור לי סביבה מתאימה, מפנקת ותומכת ככל האפשר לצרכים שלי ולחלומות שלי. במסע החיים שלי עם ארטמיס אינני מחפש את הסבל והסגפנות אלא להפך את השמחה וההנאה שבדיוק.

 

כאשר אני מוסיף דבר חדש לארטמיס פריט נוסף אשר יתלווה אלי למסע, כערה, סט צלחות, חולצות חדשות, כלי עבודה או כרית מיטה חדשה, המשמעות המיידית היא ההחלטה ממה אני נפרד, את מה אני מחליף להמשך מסע החיים. אילו חפצים אינם מדויקים יותר עבורי ואינם  ממשיכים אתי את המסע. המקום המצומצם, יחסית, בארטמיס לאחסון של דברים מחייב אותי להגדיר, כמעט עם כל חפץ נוסף, מי אני ומה אני רוצה. האם אני מוכן להקצות מקום לכוסות יין מהודרות בשביל הנראות היוקרתית וחווית השתיה מכוס זכוכית עדינה או שאסתפק בסט כוסות אחד לשתייה חמה, קרה ויין משובח. האם אני רוצה שאת חיי ילוו כלי מטבח מעוצבים הרגישים למכות ודורשים אריזות או חפצים עם ניחוח אספנות מחומרים כבדים ועתיקים, מה המשמעות עבורי של התנין הירוק המבקש עוגיות ומזכיר לי בכל פעם חוויות מצחיקות ופריצת גבולות והאם הבעלות על חפץ זה באמת חשובה לי לשימור הזיכרונות (והתשובה במקרה של הקרוקודיל היא לגמרי כן בכל פעם מחדש.. בהוקרה לשרון על מסע אחר בלתי נשכח ומעצב חיים).

 

ההחלטה על החפצים המלווים את חיי המסע שלי אינה מוחלטת, היא החלטה הנכונה לאותו הרגע בין הברירות העומדות בפני ומוגבלת לטווח ההחלטה שאני יודע עליו באותו הרגע באותו הזמן ובהתאם לנסיבות החיים והשותפים שלי למסע. ההבנה הזו חשובה מאוד לדיוק הדברים ולהימנעות מיצירת "חיבור קדוש" אל הדברים וההחלטות שלקחתי. ייתכן וארכוש או אכניס לחיי סט כיסאות טיולים חדש שיראה לי מושלם ומקורי ועדכני ומדויק ואוציא את הכיסאות הנוחים שעליהם כבר ישבתי שעות רבות והמלווים אותי במסע עד לאותה הנקודה ויש בהם את תחושת המוכרות הנעימה. אך לאחר מספר חודשים אמצא סט כיסאות מדויק יותר, נח יותר אולי קל יותר ואולי פשוט סט המתאים יותר לתנוחת הישיבה החביבה על האנשים המלווים אותי במסע, והחלטת הדיוק היא בכלל תשקול את מי אני רוצה עכשיו איתי בסביבה ולא בהכרח איך הסט ניראה, וארצה בנוחותם ואשמח להעניק להם תחושת דיוק ופינוק וסט כיסאות חדש יצטרף אלי למסע בכדי לאפשר שותפויות חדשות.

 

תהליך הדיוק של החפצים שמלווים אותי ארטמיס מאמן אותי לתהליכי הדיוק בחיים שלי, בכל רגע יש לי הזדמנויות חדשות, תפיסות חדשות שרוצות להצטרף אלי לדרכים. הזדמנויות ותפיסות שבכדי לנצל אותן עלי לשחרר הרגלים ישנים ומחשבות וותיקות ששירתו אותי עד כה, לעיתים שנים רבות. ההזדמנויות והאפשרויות החדשות שנפתחות  מאפשרות לבחור את הבחירה המדויקת עבורי, מקורות הפרנסה שלי, היחסים החברתיים שלי, הזוגיות שלי, היחסים שלי עם עצמי. הבחירה בדיוק היא בחירה מתמשכת לא חד פעמית, בכל פעם שמצטרפת תפיסה חדשה, אפשרות חדשה והזדמנות מתדפקת בנתיבי המסע שלי עלי לשקול האם החדש הוא נכון לי, מדויק לי יותר, מקדם אותי יותר ממה שכבר קיים אצלי, אם כן זה הזמן לאמץ תפיסה חדשה ומחשבה חדשה לשחרר תפיסות ישנות ומעכבות אך אם המחשבה החדשה או התפיסה החדשה רק מביאה פרץ התרגשות של חדשנות אך אינה מדייקת אותי יותר מהכלים שכבר ברשותי...הרי שאפשר להמשיך במסע בנתיב הנוכחי ללא צורך להעמיס דברים חדשים ולהנות מהדיוק שכבר זכיתי לו בחיי.

 

המסע שלי עם ארטמיס - ניהול האנרגיה -פרק 14

 

שבוע של בילוי בתנועה, שבוע של מעבר מדרום לצפון, שבוע של חורף וקור באמצע מרץ שבוע הכולל גם כמה ימי חופשה וחג פורים מופלא.

ארטמיס בורכה במערכת חשמל חזקה, עוד לפני שפגשתי את ארטמיס בפעם הראשונה כאשר הכנתי את רשימת הדרישות שלי מהאוטובית שאני מחפש היה לי ברור שאני זקוק לאנרגיה רבה ושארצה את האנרגיה ירוקה ונקיה. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי לאחר שהפכתי לבעלים הגאה של ארטמיס הייתה שדרוג מערכת החשמל. דרשתי מערכת חשמל חזקה אשר תאפשר לי חיים אקולוגיים ככל הניתן מחד ותשחרר אותי מהצורך לפנות מקום והתעסקות בגנרטור ודלקים מאידך. מערכת סולארית המספקת את כל צרכי המחיה שלי - חימום וקירור חלל המגורים, בישול (לא להתלהב יתר על המידה - חביתה, צ'יפס חימום מזון קפוא ופסטה ברגעי השראה), הרתחת מים ו...טעינת הקטנוע החשמלי הנאמן המלווה אותי בדרכים.

 

המערכת החשמלית אכן מספקת את צרכי היטב אך דורשת גם התחשבות והקשבה לרמת האנרגיה, רמת האנרגיה האצורה במצברים, רמת האנרגיה המיוצרת במערכת וגם ברמת האנרגיה (שמש) הצפויה בהמשך היום או ביום שלמחרת וגם רמת האנרגיה במצברי הקטנוע וטווח הנסיעה שרמה זו מאפשרת. תכנון זה של אנרגיה מחייב תכנון של מועדי הטעינה של הקטנוע המופלא ותכנון מרחקי הנסיעה מארטמיס ביום הבא, תכנון של סוג הבישול המתוכנן ולעיתים אפילו...מעבר קצר לשימוש בגז לבישול או חימום המקלחת.

 

אני מודע לאנרגיה ברכב וחישובי האנרגיה נוכחים בחיי המסע שלי בכל העת, בדומה כנראה לכל מי שחי בתנועה בין אם על גלגלים ובין עם ביכטה בים החישובים והמודעות דומים. זהו פשוט נתון נוסף שהתרגלתי לשמור בראש, לעקוב אחריו ולהתאים את חיי אליו, המעקב אחר רמת האנרגיה גם מחייב אותי להיות קשוב יותר לסביבה החיצונית והסביבה הפנימית. מה מצב העננות, הטמפרטורה בחוץ רמת הלחות ורמת החימום או הקירור הנדרשת, צפי לעוצמת השמש בשעות הקרובות או ביום שלמחרת ואפילו מצב הירח בלילה. צריך לשים לב גם מי הצרכנים המעמיסים ומי כרגע דורש אנרגיה הכרחית ואיזה צרכן צריך להנמיך או לכבות כי אינו נדרש ברגע זה. כאשר נמצאים בתנועה תשומת הלב רק גדלה כי הנתונים אלו משתנים בהתאם לאזור בו החלטתי לחנות באותו היום או ביום שלמחרת.

 

המסע בארטמיס הזכיר לי שגם את משק האנרגיה שלי דורש מודעות ושאני צריך לנהל אותו בכל רגע ובכל זמן. גם לי, כבן אדם, יש ימים של אנרגיה גבוהה ויכולת הספק מדהימה אך בדומה למצברים של ארטמיס עומס גבוהה מביא לפריקה מהירה ויש למתן את הריצה למחשבה או לארוחה טובה בכדי להגדיל את הספיקה ולהאריך את משך הפריקה. בדומה למשק האנרגיה המנוהל בארטמיס אני צריך לנהל גם את מקורות הטעינה אך גם את צרכני האנרגיה השונים ולשים לב מי שואב ממני אנרגיה רבה ללא קידום המטרה ולהיכן להפנות את האנרגיה הדרושה בכדי להמשיך בתנועה.

 

לאחר מספר ימים אינטנסיביים שכאלה יש צורך לדעת לעצור ולאפשר לאנרגיה האישית להטען מחדש, לעיתים מספיק להאט מעט ולהקטין את הצריכה ואז האנרגיה הנכנסת מצליחה לאזן את האנרגיה היוצאת, לעיתים צריך למצוא מקורות אנרגיה חיצוניים שיסייעו להתגבר על הפריקה המהירה- ידע חדש, מפגש חברתי, משוב מהמשפחה הקרובה ולעיתים דרושה מנוחה ללא תנועה, מנוחה המאפשרת לטעון מצברים בצורה מאוזנת ומלאה, לתת למחשבות ולרגשות לצוף לאפשר לסביבה ולטבע לבקר בנשמה וליצור הקשרים חדשים, מחשבות חדשות ותובנות. החשיבות הגדולה של ימי המנוחה היא ההזדמנות לטעון את מצברי האנרגיה לקראת סבב הפעילות הבא.

 

המסע שלי עם Atr3mis-להיות נוכח - פרק 13

 

ארטמיס היא רכב שברולט גדול ושרירי המצויד במנוע מפלצתי, רכב רחב וכבד למדי והנהיגה בו מחייבת תשומת לב מלאה, נוכחות מרוכזת שלי בכל שלבי הנהיגה. שלא בדומה לרכבים החדשים המסייעים בתיקון שגיאות הנהג בזמן הנהיגה ארטמיס דורשת נוכחות מלאה ותכנון מוקדם של כל פניה וכל עצירה במהלך הנסיעה בכביש כמו גם בחירה מוקפדת של המקום בו אני רוצה לחנות למהלך הלילה או השעות הקרובות. ארטמיס אינה מאפשרת התעסקות בנייד או שקיעה במחשבות על כל המשימות שטרם הספקתי לבצע בזמן הנהיגה ואף נדרשת מנוחה טובה לפני היציאה אל הדרך ונהיגה עם כל החושים מחודדים. בזמן הנסיעה נדרשת תשומת לב לכל שינוי ברעש העוטף אותי היכול להצביע על בעיה מכנית או ארון שנשאר פתוח ותכולתו מתפזרת כרגע ברחבי המגורים, הריחות השונים הפולשים אל הרכב תחושת הכביש המועברת מגלגלי הרכב וזמזום הכלים המתנדנדים. ארטמיס דורשת יחס של כבוד ונוכחות מלאה בזמן הנהיגה.

 

בשבוע שעבר יצאתי לבקר שלושה ימים את האביב המתפרץ מעבר לפינה ביער בן שמן, סביבה ירוקה של צמחיית בר סבוכה אשר ספגה כמויות ראויות של מים בשבועות האחרונים ויש לה את הכח לפרוץ במלא כוחה ותפארתה. מרבדי כלניות, זרי רקפות ורודות ולבנות ואפילו סגלגלות, שיבולי חיטה ירוקים ומרבדי עשבים הגיחו מכל עבר והיוו את הנוף העוטף למשך מספר ימים.

היציאה ליער עם הבן הצעיר הייתה במועד מושלם אך בראשי התרוצצו מחשבות על משימות שלא בוצעו ותשלומים המאחרים להגיע וטכנולוגיות שיש לשנות... רק כשארזנו הכל והתכוננתי לנסיעה בארטמיס חזרה הבנתי שהפעם, ליציאה הזו לטבע, לא התכוננתי כמו לנהיגה. לא הופעתי עם כל החושים, לא אפשרתי למוח לנוח מהרעשים, לא אפשרתי לאוויר הנקי להיכנס ולאוורר את הראות, לא פיניתי זמן לשבת על כיסא בשמש חורף מול עוצמת הטבע המשתנה

 

החיים שלי מורכבים ממסעות שונים המשתלבים להם אחד בשני ונשזרים לחיים השלמים שאני שואף לעצב. אני חי את מסע השינוי האישי ופריצת תקרות הזכוכית שמגבילות את יכולותיי, אני חי את חלום השינוי במערכות חינוך ואת התפיסה כי הטכנולוגיה בוראת מציאות חדשה, מציאות המאפשרת תפיסות חינוך ולמידה חדשות ומרגשות. אני חי את המסע בארטמיס, מסע המביא שינויי טבע ונוף ושינויי סביבה אנושית מידי כמה ימים וכמובן קיים גם המסע המשפחתי המשפחה הקרובה והמקיפה אותי אשר גם היא מתעצבת ומשתנה במסע החיים. 

 

שילוב החלומות, והמשימות המתלוות למסע הגשמת החלומות של כל אחד מהם אינו טריוויאלי ואינו ומובן מאליו, לפחות לי. הפעילויות השונות בחיי לעיתים סוטרות או מתנגשות ויש צורך למצוא את הדרך לשלב את הפעילויות השונות אשר כל אחת מהם היא עמוסה בעשיה והזדמנויות. שילוב החיים בסטארט-אפ טכנולוגי המצוי בחזית העשייה של המטהוורס החינוכי, סטארט-אפ הדורש נגישות גבוהה, מחויבות ותגובה לשינויים מתפתחים בקצב מסחרר  לצד התפעול היומיומי של החיים בארטמיס - רכב אספנות עתיר מערכות המשלב את התנועה והמגורים הנוחים שאליהם אני שואף ומביא בחובו גם את האיטיות והקצב השונה של חיים על גלגלים.

 

שילוב המסעות מחייב אצלי את הבנה בכל רגע נתון בתוך איזו הוויה וחוויה אני נמצא. שלושה ימים ביער בן שמן עם ארטמיס והבן הצעיר לימדו אותי שבכדי להגשים את החלומות וגם להנות מהמסע בדרך אני צריך להיות נוכח עם כל החושים המחשבות והפניות בכל אחת מהמשימות. אם הנוכחות אינה מלאה ברגע הזה כאן ועכשיו הרי שאני סתם רודף אחרי חלומות ונוסע בדרכים עקלקלות, לא נהנה בדרך ומפספס את הפניות הנכונות ולא אוסף את ההצלחות החשובות.

 

המסע שלי עם Art3mis -להיות בחוויה - פרק 12

 

ראיתי שלג בחיי, ביקרתי באתרי שלג בחו"ל, השתדלתי לדלג בארץ לכל סופת שלגים טובה, בירושלים, במירון ברמת הגולן אפילו זכיתי להיות עד לשלג ההוא בחורף 92 בכרמל אבל מעולם לא חייתי בשלג. השבוע עליתי עם ארטמיס ומלמל לפני ירידת השלג לצפון רמת הגולן מתוך תחושה פנימית שאני רוצה לחיות בשלג למספר ימים.

 

ארזתי את מחלת הקורונה ואת קשיי הנשימה המתלווים, הנעתי את ארטמיס בערבו של יום שלישי וכיוונתי דרכנו אל צפון רמת הגולן, נסיעה איטית אל תוך הלילה כדרכה של ארטמיס עם נהמת המנוע והביטחון שהיא משרה שעליות הגולן קטנות עליה. בחרתי להמשיך צפונה עד חניון פלס"ר 7 , ליד יער אודם. חניון עם היסטוריה משפחתית ארוכה ועמוקה של קיפאון בלילה.

 

לאחר מסע  של שלוש שעות חניתי כמעט לבד בחניון לצד העצים של יער אודם (סליחה מזוגות המתבודדים שנמלטו למראה הרכב השמנמן שחונה להם פתאום ולכלבה המתרגשת שקפצה מאוטו לאוטו. התארגנות קצרה שיחה עם זוג אוהבים סימפטיים במיוחד למרות ההפרעה ושינה ערבה במיטה חמה.... בשלוש לפנות בוקר החל השלג לרדת ונראה היטב לאור הפנס מחלון המיטה ובארבע בבוקר כבר היה היקום שסביבי לבן והרעידות של מלמל הבהירו שאכן מדובר בקור כלבים.

 

עם עליית השחר התגלה עולם לבן ואוורירי של שלג שזה עתה ירד, שלג פוך ששוקעים בתוכו והוא עף עם משבי הרוח, שלג מזמין לצניחה לתוכו והעוטף אותך כמו היית בתוך ענן לבן, ואז הגיעו הרוחות והגשם. גשם מצליף גשם היוצר חורים בשלג שנערם זה אתה ומאיים להבריחה אותו ולהמיס אותו ובכל מקום בו דורכת הרגל או עובר הגלגל נשאר פס בוץ ההופך את השלג לעיסה לא נקיה ולא צחורה.

 

ואז התקרר לפתע היום ושלג כבר החל לרדת שלג שרואים אותו מרחף באוויר רוקד את ריקוד הרוח ונערם שלג שירד עם שקיעת השמש והחשכה העמוקה שמגיע רק בלילות חורף מעוננים ושלג שירד עם זריחת הירח שהגיח מבין העננים.....ואז הכל נרגע.

בוקר חדש של שמיים בהירים קור מקפיא שלג עמוק - אבל אחר שלג שקפא והתגמש ומשמיע קולות פצפוץ כשדורכים עליו והוא נדחס למשטח לבן קשיח. בוקר של שקט ולבד, הכבישים חסומים אין אדם באופק.

 

השמש זרחה וצבעה פסי זהב על השלג שהלך ונדחס ממבקרים שהחלו להגיע. מבקרים שבאו והשתוללו ושמחו ורקדו והלכו... מבקרים לרגע ואנשי צפון הרמה, אנשים ששיתפו בחוויות חיים, לימדו אותי להכין ברד משלג ופטל, העניקו לי בקבוק יין צעיר מכרמי הגולן, הזמינו למשקה חם ובירה. אנשים ששיתפו כמו מבקרים הפוגשים את תושב המקום ויוצרים חיבורים והקשרים חדשים.

השמש שהאירה בעור בוהק שחייב משקפי שמש כהים ואנשי שלג שצצו בכל מקום ומשאירים אחריהם גזרים כתומים, קולות של אנשים מבקרים חדשים המתפעלים ממראה השלג אך אינם יודעים איך הוא היה לפני שעה, שעתיים  לילה, יממה....

 

החוויה המיוחדת לה זכיתי עם ארטמיס לגור ממש בתוך השלג, לעבוד ביוריקה כשמסביבי לבן, לצאת עם מלמל לטיולים ארוכים, להתמודד עם החימום וצריכת האנרגיה שצריך לנהל, לדאוג לתזונה ולשתייה חמה/ לחיות בשלג במשך שלושה ימים לימד אותי שעור עצום על העוצמה של לתת לעצמי את הזמן להיות בתוך החוויה ולתת לעצמי את ההזדמנות לחוות בכל החושים ובכל האפשרויות חוויות מעצימות.

 

בחיים אנו נוגעים בחוויות וחוויות העולם נוגעות בנו, בדרך כלל נגיעה של הרף עין נגיעה שלא מאפשרת לדברים לשקוע, לעבד אותם, לבחון נקודות מבט נוספות מזוויות נוספות. אנחנו נחשפים למראה עוצר נשימה או לחווית כאב או חיבור לאדם אחר וכבר אנחנו ממשיכים הלאה. לפעמים עוד מספרים את זה לרגע ומיד מתייקים את זה בתיקיית הזיכרון. המגורים בארטמיס והחיים של שלושה ימים בשלג הזכירו לי שכדאי לעיתים להשאר בחוויה, לתת לה לחלחל לתוך הגוף והתובנה, לתת למוח ולנפש לעבד את החוויה מכיוונים נוספים לתת לעיניים לצבור מראות וזוויות שלא מופיעות ברגע הראשון ואז כאשר הכל מרגיש נכון ...לארוז היטב, לקפל את שטיחון הכניסה לקשור את דלתות הארונות ולהמשיך הלאה