אני איש של מילים, השפה היא חלק משמעותי בחיי, היכולת להביע רעיון ולדייק אותו כדי להיות בטוח שהצד השני מבין על מה אני מדבר, לנסות לשכנע ולהסביר, לעבד רעיונות תוך כדי שיח לבחון עמדות שלי ושל האחר.
ליטוף, לדוגמה, שתמיד התפרש אצלי כביטוי של אהבה וקירבה, לא בהכרח מיתרגם אצל סלין לאותן תחושות. היא לא תתאמץ להקשיב לפקודה שלי כדי לקבל עוד ליטוף הליטוף אצלה זהו סימן לכניעה והתמסרות. מה שהיא כן תעשה, הוא לשים לב לטון הקול שלי, לאנרגיה בגוף, לתנועה ברורה - ולהבין באמצעותם אם אני מרוצה ממנה, אם אני מורה לה לעשות משהו, או אם אני מאותת לה שהיא פעלה לא נכון.
גיליתי שקשקוש בזנב, שסמל עבורי סימן לשמחה, יכול להיות דווקא סימן לעצבנות או דריכות. שליקוק שפתיים אצלה הוא לא “חמידות”, אלא ביטוי למתח שדורש שחרור.
ופתאום, עם ההבנה הזו, נחתה בי תובנה רחבה הרבה יותר: כמה פעמים בחיים אנחנו בטוחים שהשפה שלנו מובנת?
אני הרי גדלתי בעברית. אני מדבר שפה ברורה – עבורי. אבל האם היא באמת ברורה למי שמקשיב לי?
מה קורה כשאני נפגש עם מישהו מתרבות שונה, מרקע חברתי אחר, מדור אחר, או פשוט מחוויה ישראלית שונה? האם אני יכול להיות בטוח שהמילים שלי יובנו כפי שהתכוונתי?
כמו שסלין לא מגיבה למילים שלי אלא לאנרגיה שאני משדר, כך גם אנשים לא תמיד מגיבים לתוכן – אלא לאינטונציה, להבעות, לשפת גוף, להקשרים שהם עצמם נושאים בתוכם.
אבל יותר מזה, סלין הזכירה לי ששפה היא לא רק מילים. היא הקשבה. היא רגישות. היא היכולת לשים לב – האם הצד השני באמת הבין אותי? או שמא רק הניד ראש, אמר "כן" - אבל בעצם לא התחבר למה שהתכוונתי?
אנחנו רגילים להניח שהשפה היא גשר. אבל לפעמים, אם לא דיברנו באותה שפה - או אם לא התאמצנו לתאם אותה - היא הופכת לחומה ומכשול.
אז אולי, לפני שמדברים - כדאי ללמוד קודם "להקשיב כלבית".
