המסע שלי עם Art3mis -להיות בחוויה - פרק 12

 

ראיתי שלג בחיי, ביקרתי באתרי שלג בחו"ל, השתדלתי לדלג בארץ לכל סופת שלגים טובה, בירושלים, במירון ברמת הגולן אפילו זכיתי להיות עד לשלג ההוא בחורף 92 בכרמל אבל מעולם לא חייתי בשלג. השבוע עליתי עם ארטמיס ומלמל לפני ירידת השלג לצפון רמת הגולן מתוך תחושה פנימית שאני רוצה לחיות בשלג למספר ימים.

 

ארזתי את מחלת הקורונה ואת קשיי הנשימה המתלווים, הנעתי את ארטמיס בערבו של יום שלישי וכיוונתי דרכנו אל צפון רמת הגולן, נסיעה איטית אל תוך הלילה כדרכה של ארטמיס עם נהמת המנוע והביטחון שהיא משרה שעליות הגולן קטנות עליה. בחרתי להמשיך צפונה עד חניון פלס"ר 7 , ליד יער אודם. חניון עם היסטוריה משפחתית ארוכה ועמוקה של קיפאון בלילה.

 

לאחר מסע  של שלוש שעות חניתי כמעט לבד בחניון לצד העצים של יער אודם (סליחה מזוגות המתבודדים שנמלטו למראה הרכב השמנמן שחונה להם פתאום ולכלבה המתרגשת שקפצה מאוטו לאוטו. התארגנות קצרה שיחה עם זוג אוהבים סימפטיים במיוחד למרות ההפרעה ושינה ערבה במיטה חמה.... בשלוש לפנות בוקר החל השלג לרדת ונראה היטב לאור הפנס מחלון המיטה ובארבע בבוקר כבר היה היקום שסביבי לבן והרעידות של מלמל הבהירו שאכן מדובר בקור כלבים.

 

עם עליית השחר התגלה עולם לבן ואוורירי של שלג שזה עתה ירד, שלג פוך ששוקעים בתוכו והוא עף עם משבי הרוח, שלג מזמין לצניחה לתוכו והעוטף אותך כמו היית בתוך ענן לבן, ואז הגיעו הרוחות והגשם. גשם מצליף גשם היוצר חורים בשלג שנערם זה אתה ומאיים להבריחה אותו ולהמיס אותו ובכל מקום בו דורכת הרגל או עובר הגלגל נשאר פס בוץ ההופך את השלג לעיסה לא נקיה ולא צחורה.

 

ואז התקרר לפתע היום ושלג כבר החל לרדת שלג שרואים אותו מרחף באוויר רוקד את ריקוד הרוח ונערם שלג שירד עם שקיעת השמש והחשכה העמוקה שמגיע רק בלילות חורף מעוננים ושלג שירד עם זריחת הירח שהגיח מבין העננים.....ואז הכל נרגע.

בוקר חדש של שמיים בהירים קור מקפיא שלג עמוק - אבל אחר שלג שקפא והתגמש ומשמיע קולות פצפוץ כשדורכים עליו והוא נדחס למשטח לבן קשיח. בוקר של שקט ולבד, הכבישים חסומים אין אדם באופק.

 

השמש זרחה וצבעה פסי זהב על השלג שהלך ונדחס ממבקרים שהחלו להגיע. מבקרים שבאו והשתוללו ושמחו ורקדו והלכו... מבקרים לרגע ואנשי צפון הרמה, אנשים ששיתפו בחוויות חיים, לימדו אותי להכין ברד משלג ופטל, העניקו לי בקבוק יין צעיר מכרמי הגולן, הזמינו למשקה חם ובירה. אנשים ששיתפו כמו מבקרים הפוגשים את תושב המקום ויוצרים חיבורים והקשרים חדשים.

השמש שהאירה בעור בוהק שחייב משקפי שמש כהים ואנשי שלג שצצו בכל מקום ומשאירים אחריהם גזרים כתומים, קולות של אנשים מבקרים חדשים המתפעלים ממראה השלג אך אינם יודעים איך הוא היה לפני שעה, שעתיים  לילה, יממה....

 

החוויה המיוחדת לה זכיתי עם ארטמיס לגור ממש בתוך השלג, לעבוד ביוריקה כשמסביבי לבן, לצאת עם מלמל לטיולים ארוכים, להתמודד עם החימום וצריכת האנרגיה שצריך לנהל, לדאוג לתזונה ולשתייה חמה/ לחיות בשלג במשך שלושה ימים לימד אותי שעור עצום על העוצמה של לתת לעצמי את הזמן להיות בתוך החוויה ולתת לעצמי את ההזדמנות לחוות בכל החושים ובכל האפשרויות חוויות מעצימות.

 

בחיים אנו נוגעים בחוויות וחוויות העולם נוגעות בנו, בדרך כלל נגיעה של הרף עין נגיעה שלא מאפשרת לדברים לשקוע, לעבד אותם, לבחון נקודות מבט נוספות מזוויות נוספות. אנחנו נחשפים למראה עוצר נשימה או לחווית כאב או חיבור לאדם אחר וכבר אנחנו ממשיכים הלאה. לפעמים עוד מספרים את זה לרגע ומיד מתייקים את זה בתיקיית הזיכרון. המגורים בארטמיס והחיים של שלושה ימים בשלג הזכירו לי שכדאי לעיתים להשאר בחוויה, לתת לה לחלחל לתוך הגוף והתובנה, לתת למוח ולנפש לעבד את החוויה מכיוונים נוספים לתת לעיניים לצבור מראות וזוויות שלא מופיעות ברגע הראשון ואז כאשר הכל מרגיש נכון ...לארוז היטב, לקפל את שטיחון הכניסה לקשור את דלתות הארונות ולהמשיך הלאה

 

המסע שלי עם Art3mis - הצורך להיות בתנועה מתמדת - פרק 11

ארטמיס בדרכים. המהות של ארטמיס דורשת תנועה ותזוזה. לאחר מספר ימים במקום אחד ארטמיס מתחילה לסמן שהיגיע הזמן לזוז קצת, לבקר מקום אחר, לזכור שבחרתי בחיים בתנועה. התנועה הזו לכמה ימים למקום אחר, בטבע, בעיר אחרת, במפגש עם אנשים אחרים משרת את חוסר השקט הפנימי שלי אבל גם מזכיר לי להמשיך ולדייק את מה שאני נושא איתי במסע ולהקפיד לא לאגור ולאסוף יותר ממה שאפשר לזוז אתו ומשרת אותי גם בחפצים המלווים אותי וכמובן גם בהתחייבויות שלי כלפי וכלפי האנשים הסובבים אותי. 

התנועה בדרכים עם ארטמיס גם היא מעט שונה מהתנועה במאה ה21, במסע עם ארטמיס יש לתת כבוד רב לדרך שבה אני נוסע, ראשית הקצב...הקצב הוא קצב של מאה אחרת במהירות של 70 קמ"ש ולעיתים פחות יש לתכנן את הזמנים ונסיעה של שעתיים יכולה להפוך בקלות למשימה של חצי יום. תוך כדי התנועה האיטית יש זמן רב להתבוננות במה שעוברים דרכו וליד מה נוסעים. כיווני זריחה ושקיעה, צבע השמיים ותנועת העננים, ערפילי בוקר שנמוגים, ריחות הדרך החודרים לתוך הרכב דרך החלונות הפתוחים (גם המזגן לנהג הינה סוגיה בשלב זה של החיים) ותגובות הנהגים בדרכים הנוסעים לצידי וממהרים ליעדם. בתנועה בדרכים יש העדפה ברורה של תנועה בלילות או בשעות בוקר מוקדמות כדי להימנע מתנועה צפופה, התנועה עם הבית והיכולת לנוח ביעד אליו מגיעים מאפשרת באמת לנוע בדרכים בתנועה רצופה ואיטית תוך התבוננות וצבירת חוויות של מראות מבלי להסתבך בתופעת הפקקים בדרכים. התנועה גם מחייבת ערנות מקסימאלית הן לסובבים והן למצב הדרך... הארונות המקרקשים עם כלי מטבח ושאר ציוד חיים מאותתים בצורה מידית כאשר הסטטית את תשומת הלב ממהמורה בדרך או במפר סורר. 

וכך הזכירה לי ארטמיס השבוע, בעודי עובר מחניון אחד לחניון אחר לכמה ימים את הצורך להיות ערני במסע החיים שלי. לצאת מאזור הנוחות מעת לעת כדי לוודא שאני נמצא בתנועה ולא נתקע בנקודה אחת קטנה וקבועה. להאט ולהנות מהדרך, ממפגשים מרתקים, מרעיונות חדשים שעולים, משינוי התפיסות שלי ההולך ומשתנה בכל אימון ובכל טיול בשבילי החיים, ממסלול מדהים בעולם החינוך אותו אני חווה כבר עשור, מהסיפוק שברגע שבו מרק צוקרברג הבין את מה שאני מספר כבר לעולם החינוך למעלה מעשור. את הצורך לעצור ולהגיד תודה על ההזדמנויות שנקרו ונקרות בדרכי ועל ההזדמנויות שיצרתי בעצמי...וכמו במסע עם ארטמיס, כאשר אינני מרוכז ושם לב למהמורה בדרך...קרקוש התלמידים, תגובות הלקוחות ומצב השרתים - מספרים לי זאת בקולי קולות. 

ההתמדה בתנועה והדיוק של מה שאני לוקח איתי הוא האימון המתמיד שלי בחיים על גלגלים, גם במסע החיים שלי כדאי להגדיר מה מדויק לי ואותו אני לוקח ומה אני משאיר מאחור כלמידה וזיכרון כדי שלא תפגע קלות התנועה שלי וכדי שהזיכרונות וההתנסויות יהיו חלק ממי שאני אך לא יכתיבו לי את מי שאהיה. 

התנועה בארטמיס גם הזכירה לי שמומלץ למצוא את זמני התנועה הנכונים ולהקטין את החיכוך והקושי של התנועה בדרכים אין צורך לעבור את הפקק באיילון בשעות השיא פעמיים ביום - לא בחיים ולא בתנועה בדרכים אפשר למצוא את הדרכים הנכונות ולהגיע אל המטרה מבלי לשכוח שבדרך אנחנו מבלים את מירב הזמן ויש להנות ממינה לא פחות מההגעה לחניון חדש ופינת מנוחה שונה.

המסע שלי עם Art3mis - ההסכמה השלישית "אל תניחו הנחות" - פרק 10

 

המסע ההנחות וההזדמנויות

ההסכמה השלישית בספר "ארבע ההסכמות" אומרת - "אל תניח הנחות"

קיימת בנו הנטייה להניח הנחות בנוגע לכל דבר, והבעיה היא שאנו מאמינים שהן האמת. אנו יכולים להשבע שהן אמיתיות. אנחנו מניחים הנחות בנוגע למשה שאחרים עושים או חושבים (דון מיגל רואיס).

 

לארטמיס ולחיים על גלגלים יש נוכחות מרכזית בחיי בחודשים האחרונים ונוכחות משמעותית במרחב בו היא נמצאת. הנוכחות הזאת נבנת קצת בזכות החידוש שבדבר וההתרגשות שלי לספר על המסע לכל מי שמוכן לשמוע וכמובן כל מי שרואה את הרכב הגמלוני והגדול חונה ואותי יוצא ממנו וכל מי שמנסה לתאם פגישה איתי פנים מול פנים וניתקל בהתלבטות איפה אני חונה באותו היום והאם אצליח להגיע לפגישה. כל מפגש מחודש והצגת צורות החיים על גלגליםמול תלמידים, חברים, מורים אנשים מעורר מחשבות ושיח.

 

לרבים מאלו אשר פוגשים אותי בפעם הראשונה נבנית תמונה די ברורה של חיי המסע...גרוש טרי בקשיים כלכליים שהמגורים על גלגלים מהווים עבורו פתרון מגורים זול,  ללא עבודה מסודרת וסדר יום מובנה הנהנה לחיות בזולה ולהתנתק מהחיים ללא מחויבות וללא מתן דין וחשבון.

 

כאשר מתחילה השיחה היותר עמוקה ופרטנית נקרת ההפתעה על פניהם של בני השיח, אתה עובד? מנהל חברה? יזם? מרצה? יש לך פגישות עם אנשים אחרים? איך זה מסתדר עם חיים בארטמיס על גלגלים?

 

שיחות אלו מפתיעות אותי בכל פעם מחדש הרי זה אני אורי, אני גם איש חינוך וגם יזם עם ניסיון רב וקבלות של הצלחה, ואני גם מפקד במילואים, ואני גם אבא לשלושה קסומים ומקסימים, אני גם איש טיולים וגם חובב ים חובב אורגמי צילום וגננות וגם חי על גלגלים וכן ..אני גם מתקלח וגם מצחצח שיניים ומתגלח (לפעמים)  בבוקר כמו כל אחד שקם ליום פעילות.

 

שתי שיחות השבוע בהם בן השיח היה מופתע מהרעיון של להתפרנס וליזום בזמן החיים על גלגלים הפתיעו אותי ותפסו אותי לא מוכן מעומק הפער שבשיחה מול התפיסה שנבנתה עלי לבין מי שאני אך גם  מיקדו אותי בהסכמה השלישית  מתוך הספר ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס. "אל תניח הנחות". השיחות האלו השבוע הזכירו לי שאל לי להניח שהאחר מבין את כל ההתרגשות, העשייה, הדיוק של הדברים המלווים אותי הנדרש הלמידה היומיומית של תחומים חדשים וההתמודדות המתלווה לחיים על גלגלים לצד ההזדמנויות המפגשים החדשים, המח המתחדד עם הגעה לחניון חדש והמרחב שחיים אלו מציעים.

 

באותה מידה שהגיע ההבנה מבחוץ אלי חודדה בי ההסכמה הזו וחדרה אל חיי. התחדד הצורך להיות קשוב ולשאול על החוויות של השותפים למסע על גלגלים, חודדה המחשבה של ההסכמה כלפי התלמידים שלי שפוגשים אותי אחרי יום לימודים ארוך ולאחר שבוע של חוויות אני אייני יכול להניח שהם משועממים, לא מסוגלים, לא רוצים...מבלי שדיברתי שאלתי הקשבתי בדקתי שאני מבין ושיקפתי. אינני יכול להניח הנחות שאני מבין מה עובר על הורה לילד במערכת החינוך שמגיע עם החוויות שלו המטענים שלו וראיית העולם שלו ועלי לשאול שאלות ולקבל הבהרות מהיכן מגיע ההתנגדות ולמה תפיסותינו לגבי חינוך כל כך שונות. אינני יכול להניח שאני יודע איזו כיתה רואה המורה ומה החוויה שלו בין כתלי הכיתה לאחר שהוא סיים עוד מפגש אצלי של השלתמות....והכי חשוב אינני יכול להניח שאני יודע מה חושבים הקרובים אלי מבלי שנדבר ואשאל שאלות....כי כל אחד מראה פתח צר אחד מכיוון אחד בלבד בכל מפגש בין עולמות....ואי אפשר להניח הנחות מה מסתתר מאחורי המראה שנגלה.