כיתה א' מלחמת יום הכיפורים ויש תכונה ויש מלחמה. אני על האופניים הלבנות פעם ראשונה ואבא יוצא בנשיקה ויוצא למלחמה וכולם עם פרצופים רציניים. כיתה א' והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא יחזור מהמלחמה...ו. בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה, כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע על הדוד שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו משם. סוף המלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול והנופלים ליד הילדים..
ואז...כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה מלחצה שתלווה אותי לכל אורך התיכון, והשירות הצבאי. הכאב כבר קרוב ומוכר, כשחברי השכבה הבוגרת נופלים ופתאום ראש הגדוד שלך בצופים הופך לאח שכול. בטקס ערב יום הזיכרון בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים. ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של.. והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.
ואז.. אלו כבר בני השכבה שלי, איציק שקלי והאח של מירי "חי" שנשאר בלבנון. החבר לקורס החובלים שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא. שמות וחברים שנשארו בלבנון ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון.
ואז.. זה כבר מגיע לחניכים שלי בתנועה - רן קמחי - הנער עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר. ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול מסלול אותו לא יסיים לעולם. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עליך החניכים.
ואז...הפיגועים האיומים וגולדה, המופלאה שפשוט נרצחה תוך כדי נסיעה באוטובס בדרכה חזרה הביתה
ואז... חומת מגן אני במילואים עם הגדוד
ואלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים אני משמש
סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרב ג'נין
וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן והבן שיישאר לנצח מעבר לגדר. ואני
מכיר את המשפחות ואני מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל
ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא
מתקצרת.
ואז צוק איתן... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? . עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול, תפקיד קשה רגשית אבל קצת מהצד ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים להלוויה, הדמויות מוכרות אם כי קצת רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה וזה נראה ממש קרוב.
ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח ההלוויה של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון, בן אחותי הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום היו מעט עמומות וקצת כאובות ....
ואז...שומר חומות, והבית שקרס מפגיעה ישירה והמשפחה שמפונה בהתקף חרדה.
ואז... הגיע השנה הכאובה הזו. והשמות מתערבבים והדורות מתנגשים. חברים של הבנים שלחמו בגבורה ולעולם לא יזכו לטקס יום זיכרון הבא מתערבבים עם שמות של חברים מוכרים שוב מבני דורי, בניהם של חברים והורים של חברים אחרים. וזו שנה שכולה מילואים ומדים ושכול, שנה בה כל סיפור מוטח בפנים. שנה בה התמונות מהעוטף מסרבות לשחרר. השנה אני כבר מתקשה להכיל את הסיפורים והאירועים של האנשים היושבים לצידי ומולי, סיפורי השכול והכאב, סיפורי הגבורה וזיקוק כוחות החיים.
פתאום חריקת השיניים בצפירה הופכת לכואבת יותר וקצת יותר קשה לנשום ולהתרומם וגם מהדמעה שבקצה העין כבר קשה להתעלם.
