המסע שלי עם ארטמיס – מסע החיים ארבע שנים למסע פרק 35

 בימים אלו אני חוגג ארבע שנים של מסע החיים שלי בארטמיס. הבית שלי  על גלגלים. ארבע שנים משמעותיות אשר החלו בסוף ימי הקורונה ובסיום של תקופת מילואים משוגעת , עברו דרך שומר חומות והמשיכו אל תוך מלחמת חרבות ברזל הבלתי נגמרת. ארבע שנים בהם החלומות האישיים והציווי החברתי התערבבו שוב ושוב אלו באלו. ארבע שנים בהם התפתחתי מקצועית וצמחתי אישית. פגשתי אנשים וחברים למסע חלקם נוודים החולקים תנועה ברכבים, חלקם חולקים תנועה של הלב והנשמה.  זהו מסע רב-פנים ויומהולדת ארבע למסע זו הזדמנות להסתכל בנחת ולהעריך את השבילים הדרכים והחברים.

ארטמיס היא נקודת חיבור העולמות שלי וכיום גם העוגן ומרכז חיי. ארטמיס אלת הציד העוסקת בנדודים ותנועה וסלין אלת הירח – הכלבה האהובה המלוות אותי במסעי בדרכים וגם ארט3מיס חברתו של וייד וטס בשחק מספר אחת בת הזוג המדלגת בין החיים במטאוורס לחיים הפיזיים ומסייעת בהרחבת גבולות האפשר בחיבורים אנושיים ובמאמץ שיתופי. ארטמיס הבית שמאפשר לשנות אווירה מקום וסביבה, הבית המדויק שלי המכיל את כל מה שאני צריך ומונע ממני (כמעט) לצבור משא מיותר, הבית המחבר אותי לתוואי השטח לרוחות לגשמים ולשיפועים אך גם מאפשר לי לעוף ולחלום על יצירת עולמות חדשים.

ארטמיס הפכה לבית ומשרד סדנא ומרכז למידה ובעיקר עוגן להגשמת החלומות. בכל מקום בו אני חונה ובכל נוף הנשקף מהחלונות, הרי הגליל או מרחבי הנגב, מראה הים או בתים עירוניים תמיד בחזרתי לארטמיס מתרגשת בתוכי אותה תחושת נוחות של חזרה אל הבית. תחושה שהלכה ונבנתה במהלך ארבע השנים. גם סלין האחת והיחידה שהפכה לשותפת מסע כבר יודעת לחפש את ארטמיס בכל מקום בו אנחנו חונים לתקופה קצרה או למספר ימים. 

החיים על גלגלים מלמדים על השפע והיום במלאת ארבע שנים התובנה שהשפע נמצא בתוכי התבהרה לחלוטין. הידיעה העמוקה שהשפע לא מגיע מכמות המשאבים שאני מקבל אלא מהיכולת שלי להסתפק בהם ולנהל אותם ללא תחושת חוסר היא מהות השפע. מערכת החשמל הסולארית החזקה של ארטמיס ומיכל המים מאפשרים לי לחיות תקופות ארוכות ללא שום צורך בחיבור לתשתיות אך גם מזכירות לי על בסיס יום יומי קבוע שאת השפע הזה יש לנהל להקפיד על צריכת החשמל, להיות ערניים לצריכת המים כיצד שוטפים כלים, איך ממחזרים מים מהמזגן ואפילו באילו שעות מפעילים נינגה או כיריים חשמליים כדי להנות מהשפע שארטמיס יודעת להציע.

המסע בארטמיס שומר את חיי ערניים ופחות מאפשר להפרעות הקשב לדחות פעולות חיוניות. כל שינוי בקולות שסביבי כל שינוי בתחושת התנועות מתרגם מיד לצורך לבחון מה המקור ומה השתנה. מיכל המים התרוקן? המאוורר קפץ או שאולי חיה חדשה מצאה מנוחה בצילה של ארטמיס השמנמנה. ערנות זו של המח מסייעת לי לשמור על מיקוד ולהתמיד במסע היצירה והלימוד.

בעוד יומיים תפתח שנת הלימודים תשפ”ו. זו השנה ה־11 בה אני שותף לפתיחת שנת הלימודים ושנה רביעית שבה ארטמיס היא הבסיס לתנועה – מסע אישי מקביל וקסום לא פחות, מסע לבניית מערכת חינוך אחרת: מערכת חינוך המבוססת על שילוב עמוק של טכנולוגיה, משחוק  מיומנויות חברתיות ומיומניות אישיות. בשנה שעברה, במועד הזה, הייתי ממוקד כחלק משירות המילואים, בפתיחת שנת הלימודים בעוטף, כחלק מתהליך השיקום. השנה, לראשונה לאחר מספר שנים, אני  מתרגש לאחר עבודת קיץ מאומצת בנופים קסומים לקראת השקת תוכנית לימודים הכוללת מילים מסובכות כמו אימרסיביות, מולטי דיסציפלינריות, לומד עצמאי, בינה מלאכותית ולמידת חקר.  או במילים אחרות החיים על מאדים. שנה בה ישולבו חיים בתנועה עם הרחבת האפשר במטאוורס ובחיי התלמידים.

שנה רבעית למסע שלי עם ארטמיס. קצת יותר רגוע, קצת יותר ברור, חש את הנוחות והכיף אך לא מפסיק להתרגש

שניפגש בדרכים טובות ונמשיך להוביל שינויים ומהפכות

 

המסע שלי עם ארטמיס - על שפה כלבית ושפה בכלל - פרק 34

אני איש של מילים, השפה היא חלק משמעותי בחיי, היכולת להביע רעיון ולדייק אותו כדי להיות בטוח שהצד השני מבין על מה אני מדבר, לנסות לשכנע ולהסביר, לעבד רעיונות תוך כדי שיח לבחון עמדות שלי ושל האחר.

בשבועות האחרונים, במהלך תהליך האימון של סלין - הכלבה המופלאה שמלווה אותי במסע  - הבנתי שאני מדבר "אנושית", וסלין? היא מבינה רק "כלבית". (ותודה לקרן גילעד שפתחה בפני את המילון החדש).

ליטוף, לדוגמה, שתמיד התפרש אצלי כביטוי של אהבה וקירבה, לא בהכרח מיתרגם אצל סלין לאותן תחושות. היא לא תתאמץ להקשיב לפקודה שלי כדי לקבל עוד ליטוף הליטוף אצלה זהו סימן לכניעה והתמסרות. מה שהיא כן תעשה, הוא לשים לב לטון הקול שלי, לאנרגיה בגוף, לתנועה ברורה - ולהבין באמצעותם אם אני מרוצה ממנה, אם אני מורה לה לעשות משהו, או אם אני מאותת לה שהיא פעלה לא נכון.

גיליתי שקשקוש בזנב, שסמל עבורי סימן לשמחה, יכול להיות דווקא סימן לעצבנות או דריכות. שליקוק שפתיים אצלה הוא לא “חמידות”, אלא ביטוי למתח שדורש שחרור.

ופתאום, עם ההבנה הזו, נחתה בי תובנה רחבה הרבה יותר: כמה פעמים בחיים אנחנו בטוחים שהשפה שלנו מובנת?

אני הרי גדלתי בעברית. אני מדבר שפה ברורה – עבורי. אבל האם היא באמת ברורה למי שמקשיב לי?

מה קורה כשאני נפגש עם מישהו מתרבות שונה, מרקע חברתי אחר, מדור אחר, או פשוט מחוויה ישראלית שונה? האם אני יכול להיות בטוח שהמילים שלי יובנו כפי שהתכוונתי?

כמו שסלין לא מגיבה למילים שלי אלא לאנרגיה שאני משדר, כך גם אנשים לא תמיד מגיבים לתוכן – אלא לאינטונציה, להבעות, לשפת גוף, להקשרים שהם עצמם נושאים בתוכם.

אבל יותר מזה, סלין הזכירה לי ששפה היא לא רק מילים. היא הקשבה. היא רגישות. היא היכולת לשים לב – האם הצד השני באמת הבין אותי? או שמא רק הניד ראש, אמר "כן" - אבל בעצם לא התחבר למה שהתכוונתי?

אנחנו רגילים להניח שהשפה היא גשר. אבל לפעמים, אם לא דיברנו באותה שפה - או אם לא התאמצנו לתאם אותה - היא הופכת לחומה ומכשול.

אז אולי, לפני שמדברים - כדאי ללמוד קודם "להקשיב כלבית".

שותפה לדרך - המסע שלי עם ארטמיס פרק 33

 

לפני חצי שנה צירפתי שותפה חדשה למסע – את סלין כלבת רועים לבנה עם אף ורוד וריסים לבנים קסומים. (עד אז, מי שהצטרפה אליי מדי פעם למסע הייתה מלמל האגדית

הראויה לפרק משלה ). עם סיום שירות המילואים הממושך בחרבות ברזל, הרגשתי שהגיע הזמן לצרף למסע שותפה על ארבע ולאתגר שוב את אזורי הנוחות שלי. ההזדמנות הגיעה בהודעת וואטסאפ מחבר שסיפר על כלבה שמחפשת בית חדש, כלבה הזקוקה לשיקום ויחס אוהב.

התגובה הראשונית שלי הייתה חשש, והמחשבות התחילו להשתולל האם אני באמת מוכן למחויבות? האם זה מהלך נכון מבחינתי? לא עדיף לשקוע בעצלות המופלאה של השגרה? – רציתי גור שאוכל לעצב לחיי נדודים, ורציתי כלב קטן שיתאים לחיים בארטמיס. אך כמו ברבים מהצמתים בחיי, פגשתי במקום זאת כלבת רועים בוגרת, מעט חששנית ועצבנית, השוקלת כ-30 ק"ג ושוקלת בכובד ראש לפני שהיא מתמסרת, פונה או נענית לדרישה. ובכל זאת, כבר במפגש הראשון הלבבות התחברו, ולאחר שבועיים סלין הפכה רשמית לשותפה במסע.

סלין הגיעה ככלבה דעתנית, מאוד תוקפנית ומאוד חששנית. כמי שגדלה ועוצבה בבית ללא גבולות ברורים וללא דרישות התנהגות. כבר במפגש הראשון היה ברור שאם אנחנו רוצים לצעוד יחד אני צריך ללמוד היטב את השפה הכלבית וגם אני זה שצריך להכתיב את הכללים ואת הדרך. אני צריך לשלב בהירות, נחישות עם המון סבלנות. 

סלין הוציאה אותי מאזורי הנוחות שלי כבר בימים הראשונים, באזור הנוחות שלי אני מרבה לדבר על האפשרויות שומע את המילים שאני אומר ואז מתבהרות המחשבות, אני מרבה לשקול את כל החלופות ואז דוחה את קבלת ההחלטות עד הרגע האחרון ולעיתים גם ממש מעבר.

סלין לימדה אותי שאם אהסס בכיוון ההליכה – היא תבחר את המסלול הרצוי לה. אם אירתע לאחור כשהיא כועסת – הכעס שלה רק יגבר והיא בעצם רק בוחנת. אם אתן לה לאכול איתי מהשולחן – היא תיקח את כולו תוך קשקוש זנב שבע רצון, ולא תשאיר פירור. ואם לא אתעקש שהיא תחזור אליי בקריאה אחת בלבד – היא פשוט תמשיך הלאה, כאילו לא שמעה כלל. סלין דורשת פקודות ברורות ותגובות מידיות. כשהסביבה ברורה לה היא הופכת לידידותית לאנשים וחברותית לכלבים...(טוב חוץ מאשר מעורב אוכל בסיפור) ואפילו שמחה לשחק ולרדוף אחרי חפצים.

סלין מאמנת אותי לומר כל הזמן מילים טובות כשהיא מצליחה, או אפילו סתם כשרואים אחד את השני אחרי כמה שעות. היא אוהבת הוראות ברורות ומדויקות, וכשאני מקפיד על כך – היא משתפת פעולה בשמחה. סלין גם בונה בי את האמון אם אני מותח את הרצועה שלא לצורך היא הופכת דרוכה ועצבנית כשאני נותן בה אמון היא, ברוב המקרים, נשארת רגועה יותר וממושמעת יותר.

 התנועה עם סלין מחייבת עוד קצת מחשבה וארגון על מקום החניה האפשרי והיכן היא תהיה כשאני יוצא לסיבוב כמה מים להשאיר לה וכמה שעות היא יכולה להיות ללא יציאה לסבוב... או במילים אחרות מחייב אותי להשקיע עוד רגע של מחשבה ותכנון תוספת אימון מבורכת לחיי ומחשבותי...

המסע שלי עם ארטמיס משתנה כל הזמן. הוא מושפע מהמפגשים שלי עם אחרים ועם עצמי, מאילוצי הזמן ומהגיל המתקדם של ארטמיס ותקלות החיים, ולפעמים הוא הופך לשגרה קבועה של חיים בתנועה אבל אין ספק שהצרוף של סלין למסע הוביל לתפיסה חדשה להתרגשות ולשינוי במסע.

• סלין – אלת הירח במיתולוגיה היוונית, הרוכבת על מרכבת סוסים בשמיים ומאירה את שמי הלילה.
• 
  

ותודה מיוחדת לקרן גלעד שמלווה את המסע בעצה טובה, עין טובה והבנה

החלומות שלי הם שלי - רוצה להצטרף? המסע שלי עם ארטמיס פרק 32

לילה בחניון פורעה

 המסע שלי בארטמיס, הוא מסע אישי  המשקף את החלום שלי לחיים בתנועה תוך בחירה לחיים במרחב מצומצם בו החפצים והמלווים שלי לחיים נבחרים בקפידה. מרחב מאתגר טכנית לפעמים ומאפשר חיים בסמיכות רבה אל הטבע ואל החוץ.

  לאורך המסע אני שמח, לרוב, לשתף אנשים בחוויות ובתובנות שלי. לפעמים אלו אנשים סקרנים לפעמים כאלו הבודקים את האפשרויות ולעיתים אלו אנשים הנמצאים במסע אישי שלהם ומנסים להגשים את חלומם. חלומות נועדו להגשמה ולעיתים ההגשמה דורשת מסע ואפילו מאמץ...אבל ההכרה של לחיות את החיים בדרך שלך...שווה, מבחינתי, הכל.

 ביום שבת חורפי זה ריכזתי את השאלות המופיעות כמעט בכל מפגש מזדמן עם אנשים בדרכים.

  השאלה הראשונה שכל חברי החיים בתנועה מכירים... תגיד כמה עולה כזה אבל חדש...

ועל כך תשובתי תמיד מתחילה בציטוט מתוך הנסיך הקטן

אם תאמרו למבוגרים:

"ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשָווֹת בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!

אבל אנו, אנו שמבינים את החיים, אין אנו מייחסים חשיבות למספרים."

  ארטמיס היא רכב אספנות, היא הבית שלי, היא החלום שלי אותו אני חי מידי יום. כאשר בודקים את שאלת המחיר לפני שמגדירים את החלום...אז זה לא החלום שלך :) זה החלום שלי.

      כמה עולה לחודש כולל חניה, טיפולים, ריהוט, סופר וקניה של נינגה חדשה?

כמו החיים עצמם. כמה שנכון לך וכמה שהיכולות שלך מאפשרות לך כל עוד אתה משאיר משאבים להגשמת החלומות שלך. כי אם המחיר אינו מתאים.. זה לא החלום שלך.

     אתה לא חושב שצריך ל....(לצבוע מחדש, לתקן את הארון, להחליף נורה,  לישר את הפאנל....)

חלק מהבחירה שלי לחיות על גלגלים זה גם להתעסק ולהתמודד עם הצד הטכני של עשיית דברים, למצוא את שלוות הנפש גם אם הדברים מתקלקלים ואין חשמל בדיוק לפני שאני אמור לצאת לפגוש קבוצה של תלמידים. לקבל את העובדה שארטמיס תמיד בעדי ולפעמים התקלה פשוט רומזת שהגיע הזמן לעצור ולישון עוד שעה או לא לזוז לתחנה הבאה. זה החלום שלי והחוויה שלי...לא אוהב שמפתיעים אותך בחיים - אז זה לא החלום שלך חברי.

ודבר נוסף רשימת הצריך ל.... מלאה אצלי באופן רשמי בסוף היא תושלם ויגיעו צריך ל... חדשים

      במחיר הזה אני יכול לשכור דירה ב..

אז זה לא החלום שלך. כל הרעיון הוא לגור בתנועה, להחליף חצר של הבית מידי פעם, לחיות במסגרת האתגרים שהבית מציע. ניסית פעם לקחת דירת שיכון לחופשה בכנרת...אם כל מה שמחפשים זה פתרון דיור זול. זו חשיבה נכונה לחיים אבל החיים בתנועה אינם החלום שלך.

      אין לך רעש בחורף מהגשם?

זה חלק מהחלום שלי...אולי לא שלך, אני מת על רעש הגשם בתוך ארטמיס וגם הנדנוד הקל שהרוחות מעניקות לה...אבל אני גם אוהב להיכנס למיטה קרה בחורף ולקבל את הזץ מהקור...אז זה החלום שלי ולא שלך.

      מערכת סולארית טובה היא נורא יקרה לא?

מערכת סולארית טובה היא המתנה של הטבע ופותרת אותי משימוש בגנרטור, מדלק שמן תקלות ושאר צרות. אני עושה את זה כבר שלוש וחצי שנים ולא פגשתי גנרטור פעם אחת.

      איך עם המזגן בקיץ?

עובד נפלא עם המזגן בקיץ, כן מזגן על 24 מעלות ולא 16. החיים בארטמיס מחייבים תשומת לב לניהול המשאבים אחד מהם זה מה אני לובש בכל עונה, בקיץ למשל אין לי צורך להסתובב עם מעיל בתוך ארטמיס.

      זה החלום שלי, לחיות על גלגלים אבל ....

מאמנת יקרה אוסנת קריזה, שהרבה מהגשמת החלום שלי בזכותה, לימדה אותי פעם על ההבדל בין פנטזיה לחלום. פנטזיות נשארות רחוקות ולא מושגות - חלומות נועדו להגשמה. אז אם אבל... זה פשוט לא החלום שלך ידידי

      אילו לא חיים בודדים ברכב?

העובדה שאני ואתה עומדים ומדברים כרגע באמצע שום מקום אומרת משהו לא? צורת החיים הזו מזמינה חיבורים חדשים למי שפתוח לחיבורים. אני מוקף בקהילה של אנשים החיים כל אחד את החלום בדרכו שלו ובכל מפגש מתוכנן או מיקרי תמיד ישנם המון נושאים לשיחה וחוויה ואני גם מוקף בקהילות השונות שאספתי בימי חיי. משפחה, חברים מכרים...הבדידות אינה נובעת מצורת החיים אלה מצורת המחשבה  והתפיסה שלי את העולם הסובב אותי. אם לא ניתן לנהל חיי קהילה ב 14 מ"ר מה משתפר ב 200?

מסע החיים שלי בארטמיס הוא הגשמת חלומות שלי... ומי שרוצה להצטרף או לפתוח מסע משל עצמו מוזמן תמיד לחלום ולהגשים רק לא להתחיל את השיחה בכמה עולה החלום......

 

 

המסע שלי עם ארטמיס - יום הולדת 3 למסע - פרק 30

 

"חכמה הדרך מן ההולכים בה"

שלוש שנים של חיים על גלגלים, סיבה קטנה למסיבה אישית מסיבה של מסע.  שלוש שנים מיוחדות בהן התפיסה של חיים באי וודאות הגיעו אל שיאים חדשים ולא רק בזכות החיים על גלגלים. שלוש שנים בהם תהליכים אישיים הבשילו וככל שהתאמצתי לשנות את ארטמיס וצורת החיים - ארטמיס שינתה אותי ולימדה אותי משפטי חוכמה של הדרכים. המסע שלי החל אי אז ב 20 לאוגוסט 2021 בסוף ימי הקורונה העליזים ונמשך היישר ואל תוך שנת מלחמת חרבות הברזל. שנה שאת רובה בילתי באוגדת עזה במילואים אל מול מאגר נירים ונחל הבשור המרשים.

 שנים רבות חלמתי לחזור לחיות בבית שיכול לנוע ממקום למקום. תחושת החופש המלווה את הנווד סקרנה אותי, אתגרה אותי הוליכה עלי קסמים.  זה התחיל בבחירה לגור על יאכטה עם שחרורי מצה"ל. דרך חיים זו הוקפאה לאחר כשנתיים למשך 25 שנים. כשהקטן סיים תיכון הבנתי שזה הרגע הנכון לחזור לחיות בתנועה, אבל הפעם על היבשה. הסיבות לבחירה ברכב הפעם ולא ביאכטה היו מרובות ומגוונות אך בעיקר הגיעו מרצון לנוע באמת בכל פעם ולא רק בהערכות ארוכה המחייבת חופשה של מספר שבועות...

 שלא כהרגלי, הקפדתי לתכנן את הרכב הרצוי. ידעתי שאני רוצה להמשיך ולהגשים את החלום השני שלי  - שינוי מערכת החינוך באמצעות מיזם יוריקה וורלד ולכן הרכב צריך לאפשר גם עבודת משרד מרובת שעות וכמובן הצורך באספקת חשמל משמעותית ויציבה לכל הסיפור הזה ודרישה אחת נוספת - שאוכל לחיות בלי הצורך בגנרטור. הטיפול היום יומי, זיהום הרעש וזיהום האוויר לצד העלויות שהגנרטור דורש - היה לי ברור שאינני רוצה אחד כזה בחיי. האפיון של מה שאני מחפש היה ברוה... משאית, די חדשה ללא צרות מכניות שידרשו ממני תשומת לב בלתי צפויה...

ואז...התוכנית הפכה לבסיס לשינויים המשתנה הראשון היה מגבלת ראיה שמנעה ממני להוציא רישיון ג. אין דבר נבנה קרון מגורים על פיאט דוקטו ארבעה טון,יענה לכל הדרישות, חשוב שיהיה חדש כדי להימנע מתקלות בלתי צפויות. גאה בעצמי על תהליך המחשבה יצאתי לסקר שוק וגם לתכנון הבית... אפילו נבחר ספק והיינו על סף חתימה.

יום לפני החתימה הגיחה ארטמיס לחיי דרך פרסום פייסבוק. רכב אספנות במצב מכני ירוד, אך עם מרחב חיים משובח... היועצים הקרובים שנלקחו למשימה פסקו פה אחד.. רכב בעייתי עם ריח בנזין אבל עם נשמה של בית. כל תהליך התכנון הושלך מעבר לכתף והוסתר בערמת ניירות גדולה כדי שלא יצוץ לו פתאום וארטמיס נרכשה והוכרזה כבית שלי על גלגלים..

 

 מאז הרכישה ארטמיס אינה מאכזבת לרגע.. יש בה שפע של מקום ותחושת בית נעימה ומוצלחת. יש שפע של חשמל סולארי וגנרטור מעולם לא ביקר בסף דלתה (ולכל המפקפקים והשופכים אין סוף שורות על הנושא – מזגן פועל באופן רציף ואני נע על קטנוע חשמלי הנטען מהלוחות הסולאריים וגם מפעיל מערכת מחשב טובענית) ויש לה שפע של תקלות מפתיעות אשר מחייבות לחשב בכל פעם מחדש את המסלול לאותו היום ולשמור על גמישות מחשבתית בכל עת.

 

אז איך מסכמים את התחושה אחרי שלוש שנים? ראשית ומעל הכל ארטמיס אכן הפכה לבית ובכל מקום בו היא נמצאת שם ביתי. ארטמיס גם חייבה אותי ליצור שיגרה של עשיה - תחזוקה שיפורים, מילוי מים וריקון מכלים לצד למידה של דברים חדשים. שחררתי את כל התפיסות של איך חיים בבית על גלגלים צריכים להיות ויצרתי לעצמי אורך חיים המתאים לי וכיום אני חצי מזמני עומד בפינה קבועה ומפנקת עם חיבורים קבועים ואפילו דשא סינטטי. ומחצית מהזמן אני בתנועה במקומות שונים וקצת משונים. כולל חודשים שלמים במחנה רעים בהיותי איש המילואים המפונק ביותר בצה"ל בכל החודשים האחרונים. פגשתי קהילה מיוחדת של אנשים החיים בתנועה לפעמים כל השנה ולעיתים לסופי שבוע או תקופות חופשה. אנשים מיוחדים המאתגרים את המסגרות של "ככה אמור" ורק "ככה אפשר". למדתי לחיות, באהבה ולהבין שהגשמת שאיפות וחלומות תלויה רק בי. למדתי על חיים עם משאבים מוגבלים ולגלות שתכנון ומחשבה יוצרים תחושת שפע בכל רגע ובכל חוויה.

 

 

 

** אז למה ארטמיס?

ארטמיס - אלת הציד המשגיחה על חיות הבר, המשגיחה על מרחבי השדות ההרים והחורשות - החלק שאצלי שאוהב את המסעות, היציאה משגרה, התחושה מרוממת הנפש כשפוגשים מרחבים של טבע ותחושת השיכרון הנלוות לכך.

Art3mis חברתו של פריזבל בסרט "שחקן מספר 1" הדוגמא המופלאה כיצד המטאוורס יכול להעשיר את חיינו על ידי יצירת קשרים חברתיים, מחשבה יוצרת מציאות.

חיבור של שתי דמויות מופלאות אלו מיצג את הצפייה שלי מהחיים בתנועה. שדות פתוחים ועולמות פרי הדמיון.

 

יום הזיכרון שלי תשפ"ד - המסע שלי עם ארטמיס פרק 28

 

כיתה א' מלחמת יום הכיפורים ויש תכונה ויש מלחמה. אני על האופניים הלבנות פעם ראשונה ואבא יוצא בנשיקה ויוצא למלחמה וכולם עם פרצופים רציניים. כיתה א' והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא יחזור מהמלחמה...ו. בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה,  כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע על הדוד שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו משם. סוף המלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול והנופלים ליד הילדים..

 

ואז...כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה מלחצה שתלווה אותי לכל אורך התיכון, והשירות הצבאי. הכאב כבר קרוב ומוכר, כשחברי השכבה הבוגרת נופלים ופתאום ראש הגדוד שלך בצופים הופך לאח שכול. בטקס ערב יום הזיכרון בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים. ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של.. והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.

 

ואז.. אלו כבר בני השכבה שלי, איציק שקלי והאח של מירי "חי" שנשאר בלבנון.  החבר לקורס החובלים שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא. שמות וחברים שנשארו בלבנון ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון.

 

ואז.. זה כבר מגיע לחניכים שלי בתנועה - רן קמחי - הנער עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר. ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול מסלול אותו לא יסיים לעולם. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עליך החניכים.

 

ואז...הפיגועים האיומים וגולדה, המופלאה שפשוט נרצחה תוך כדי נסיעה באוטובס בדרכה חזרה הביתה

 

ואז... חומת מגן אני במילואים עם הגדוד ואלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים אני משמש סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרב ג'נין וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן והבן שיישאר לנצח מעבר לגדר. ואני מכיר את המשפחות ואני מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא מתקצרת.

 

ואז צוק איתן... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? .  עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול, תפקיד קשה רגשית אבל קצת מהצד ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים  להלוויה, הדמויות מוכרות אם כי קצת רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה וזה נראה ממש קרוב.

 

ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח ההלוויה של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון, בן אחותי הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום היו מעט עמומות וקצת כאובות ....

 

ואז...שומר חומות, והבית שקרס מפגיעה ישירה והמשפחה שמפונה בהתקף חרדה.

 

 

ואז... הגיע השנה הכאובה הזו. והשמות מתערבבים והדורות מתנגשים. חברים של הבנים שלחמו בגבורה ולעולם לא יזכו לטקס יום זיכרון הבא מתערבבים עם שמות של חברים מוכרים שוב מבני דורי, בניהם של חברים והורים של חברים אחרים. וזו שנה שכולה מילואים ומדים ושכול, שנה בה כל סיפור מוטח בפנים. שנה בה התמונות מהעוטף מסרבות לשחרר. השנה אני כבר מתקשה להכיל את הסיפורים והאירועים של האנשים היושבים לצידי ומולי, סיפורי השכול והכאב, סיפורי הגבורה וזיקוק כוחות החיים.

 

פתאום חריקת השיניים בצפירה הופכת לכואבת יותר וקצת יותר קשה לנשום ולהתרומם וגם מהדמעה שבקצה העין כבר קשה להתעלם.