החלומות שלי הם שלי - רוצה להצטרף? המסע שלי עם ארטמיס פרק 32

לילה בחניון פורעה

 המסע שלי בארטמיס, הוא מסע אישי  המשקף את החלום שלי לחיים בתנועה תוך בחירה לחיים במרחב מצומצם בו החפצים והמלווים שלי לחיים נבחרים בקפידה. מרחב מאתגר טכנית לפעמים ומאפשר חיים בסמיכות רבה אל הטבע ואל החוץ.

  לאורך המסע אני שמח, לרוב, לשתף אנשים בחוויות ובתובנות שלי. לפעמים אלו אנשים סקרנים לפעמים כאלו הבודקים את האפשרויות ולעיתים אלו אנשים הנמצאים במסע אישי שלהם ומנסים להגשים את חלומם. חלומות נועדו להגשמה ולעיתים ההגשמה דורשת מסע ואפילו מאמץ...אבל ההכרה של לחיות את החיים בדרך שלך...שווה, מבחינתי, הכל.

 ביום שבת חורפי זה ריכזתי את השאלות המופיעות כמעט בכל מפגש מזדמן עם אנשים בדרכים.

  השאלה הראשונה שכל חברי החיים בתנועה מכירים... תגיד כמה עולה כזה אבל חדש...

ועל כך תשובתי תמיד מתחילה בציטוט מתוך הנסיך הקטן

אם תאמרו למבוגרים:

"ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשָווֹת בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!

אבל אנו, אנו שמבינים את החיים, אין אנו מייחסים חשיבות למספרים."

  ארטמיס היא רכב אספנות, היא הבית שלי, היא החלום שלי אותו אני חי מידי יום. כאשר בודקים את שאלת המחיר לפני שמגדירים את החלום...אז זה לא החלום שלך :) זה החלום שלי.

      כמה עולה לחודש כולל חניה, טיפולים, ריהוט, סופר וקניה של נינגה חדשה?

כמו החיים עצמם. כמה שנכון לך וכמה שהיכולות שלך מאפשרות לך כל עוד אתה משאיר משאבים להגשמת החלומות שלך. כי אם המחיר אינו מתאים.. זה לא החלום שלך.

     אתה לא חושב שצריך ל....(לצבוע מחדש, לתקן את הארון, להחליף נורה,  לישר את הפאנל....)

חלק מהבחירה שלי לחיות על גלגלים זה גם להתעסק ולהתמודד עם הצד הטכני של עשיית דברים, למצוא את שלוות הנפש גם אם הדברים מתקלקלים ואין חשמל בדיוק לפני שאני אמור לצאת לפגוש קבוצה של תלמידים. לקבל את העובדה שארטמיס תמיד בעדי ולפעמים התקלה פשוט רומזת שהגיע הזמן לעצור ולישון עוד שעה או לא לזוז לתחנה הבאה. זה החלום שלי והחוויה שלי...לא אוהב שמפתיעים אותך בחיים - אז זה לא החלום שלך חברי.

ודבר נוסף רשימת הצריך ל.... מלאה אצלי באופן רשמי בסוף היא תושלם ויגיעו צריך ל... חדשים

      במחיר הזה אני יכול לשכור דירה ב..

אז זה לא החלום שלך. כל הרעיון הוא לגור בתנועה, להחליף חצר של הבית מידי פעם, לחיות במסגרת האתגרים שהבית מציע. ניסית פעם לקחת דירת שיכון לחופשה בכנרת...אם כל מה שמחפשים זה פתרון דיור זול. זו חשיבה נכונה לחיים אבל החיים בתנועה אינם החלום שלך.

      אין לך רעש בחורף מהגשם?

זה חלק מהחלום שלי...אולי לא שלך, אני מת על רעש הגשם בתוך ארטמיס וגם הנדנוד הקל שהרוחות מעניקות לה...אבל אני גם אוהב להיכנס למיטה קרה בחורף ולקבל את הזץ מהקור...אז זה החלום שלי ולא שלך.

      מערכת סולארית טובה היא נורא יקרה לא?

מערכת סולארית טובה היא המתנה של הטבע ופותרת אותי משימוש בגנרטור, מדלק שמן תקלות ושאר צרות. אני עושה את זה כבר שלוש וחצי שנים ולא פגשתי גנרטור פעם אחת.

      איך עם המזגן בקיץ?

עובד נפלא עם המזגן בקיץ, כן מזגן על 24 מעלות ולא 16. החיים בארטמיס מחייבים תשומת לב לניהול המשאבים אחד מהם זה מה אני לובש בכל עונה, בקיץ למשל אין לי צורך להסתובב עם מעיל בתוך ארטמיס.

      זה החלום שלי, לחיות על גלגלים אבל ....

מאמנת יקרה אוסנת קריזה, שהרבה מהגשמת החלום שלי בזכותה, לימדה אותי פעם על ההבדל בין פנטזיה לחלום. פנטזיות נשארות רחוקות ולא מושגות - חלומות נועדו להגשמה. אז אם אבל... זה פשוט לא החלום שלך ידידי

      אילו לא חיים בודדים ברכב?

העובדה שאני ואתה עומדים ומדברים כרגע באמצע שום מקום אומרת משהו לא? צורת החיים הזו מזמינה חיבורים חדשים למי שפתוח לחיבורים. אני מוקף בקהילה של אנשים החיים כל אחד את החלום בדרכו שלו ובכל מפגש מתוכנן או מיקרי תמיד ישנם המון נושאים לשיחה וחוויה ואני גם מוקף בקהילות השונות שאספתי בימי חיי. משפחה, חברים מכרים...הבדידות אינה נובעת מצורת החיים אלה מצורת המחשבה  והתפיסה שלי את העולם הסובב אותי. אם לא ניתן לנהל חיי קהילה ב 14 מ"ר מה משתפר ב 200?

מסע החיים שלי בארטמיס הוא הגשמת חלומות שלי... ומי שרוצה להצטרף או לפתוח מסע משל עצמו מוזמן תמיד לחלום ולהגשים רק לא להתחיל את השיחה בכמה עולה החלום......

 

 

המסע שלי עם ארטמיס - יום הולדת 3 למסע - פרק 30

 

"חכמה הדרך מן ההולכים בה"

שלוש שנים של חיים על גלגלים, סיבה קטנה למסיבה אישית מסיבה של מסע.  שלוש שנים מיוחדות בהן התפיסה של חיים באי וודאות הגיעו אל שיאים חדשים ולא רק בזכות החיים על גלגלים. שלוש שנים בהם תהליכים אישיים הבשילו וככל שהתאמצתי לשנות את ארטמיס וצורת החיים - ארטמיס שינתה אותי ולימדה אותי משפטי חוכמה של הדרכים. המסע שלי החל אי אז ב 20 לאוגוסט 2021 בסוף ימי הקורונה העליזים ונמשך היישר ואל תוך שנת מלחמת חרבות הברזל. שנה שאת רובה בילתי באוגדת עזה במילואים אל מול מאגר נירים ונחל הבשור המרשים.

 שנים רבות חלמתי לחזור לחיות בבית שיכול לנוע ממקום למקום. תחושת החופש המלווה את הנווד סקרנה אותי, אתגרה אותי הוליכה עלי קסמים.  זה התחיל בבחירה לגור על יאכטה עם שחרורי מצה"ל. דרך חיים זו הוקפאה לאחר כשנתיים למשך 25 שנים. כשהקטן סיים תיכון הבנתי שזה הרגע הנכון לחזור לחיות בתנועה, אבל הפעם על היבשה. הסיבות לבחירה ברכב הפעם ולא ביאכטה היו מרובות ומגוונות אך בעיקר הגיעו מרצון לנוע באמת בכל פעם ולא רק בהערכות ארוכה המחייבת חופשה של מספר שבועות...

 שלא כהרגלי, הקפדתי לתכנן את הרכב הרצוי. ידעתי שאני רוצה להמשיך ולהגשים את החלום השני שלי  - שינוי מערכת החינוך באמצעות מיזם יוריקה וורלד ולכן הרכב צריך לאפשר גם עבודת משרד מרובת שעות וכמובן הצורך באספקת חשמל משמעותית ויציבה לכל הסיפור הזה ודרישה אחת נוספת - שאוכל לחיות בלי הצורך בגנרטור. הטיפול היום יומי, זיהום הרעש וזיהום האוויר לצד העלויות שהגנרטור דורש - היה לי ברור שאינני רוצה אחד כזה בחיי. האפיון של מה שאני מחפש היה ברוה... משאית, די חדשה ללא צרות מכניות שידרשו ממני תשומת לב בלתי צפויה...

ואז...התוכנית הפכה לבסיס לשינויים המשתנה הראשון היה מגבלת ראיה שמנעה ממני להוציא רישיון ג. אין דבר נבנה קרון מגורים על פיאט דוקטו ארבעה טון,יענה לכל הדרישות, חשוב שיהיה חדש כדי להימנע מתקלות בלתי צפויות. גאה בעצמי על תהליך המחשבה יצאתי לסקר שוק וגם לתכנון הבית... אפילו נבחר ספק והיינו על סף חתימה.

יום לפני החתימה הגיחה ארטמיס לחיי דרך פרסום פייסבוק. רכב אספנות במצב מכני ירוד, אך עם מרחב חיים משובח... היועצים הקרובים שנלקחו למשימה פסקו פה אחד.. רכב בעייתי עם ריח בנזין אבל עם נשמה של בית. כל תהליך התכנון הושלך מעבר לכתף והוסתר בערמת ניירות גדולה כדי שלא יצוץ לו פתאום וארטמיס נרכשה והוכרזה כבית שלי על גלגלים..

 

 מאז הרכישה ארטמיס אינה מאכזבת לרגע.. יש בה שפע של מקום ותחושת בית נעימה ומוצלחת. יש שפע של חשמל סולארי וגנרטור מעולם לא ביקר בסף דלתה (ולכל המפקפקים והשופכים אין סוף שורות על הנושא – מזגן פועל באופן רציף ואני נע על קטנוע חשמלי הנטען מהלוחות הסולאריים וגם מפעיל מערכת מחשב טובענית) ויש לה שפע של תקלות מפתיעות אשר מחייבות לחשב בכל פעם מחדש את המסלול לאותו היום ולשמור על גמישות מחשבתית בכל עת.

 

אז איך מסכמים את התחושה אחרי שלוש שנים? ראשית ומעל הכל ארטמיס אכן הפכה לבית ובכל מקום בו היא נמצאת שם ביתי. ארטמיס גם חייבה אותי ליצור שיגרה של עשיה - תחזוקה שיפורים, מילוי מים וריקון מכלים לצד למידה של דברים חדשים. שחררתי את כל התפיסות של איך חיים בבית על גלגלים צריכים להיות ויצרתי לעצמי אורך חיים המתאים לי וכיום אני חצי מזמני עומד בפינה קבועה ומפנקת עם חיבורים קבועים ואפילו דשא סינטטי. ומחצית מהזמן אני בתנועה במקומות שונים וקצת משונים. כולל חודשים שלמים במחנה רעים בהיותי איש המילואים המפונק ביותר בצה"ל בכל החודשים האחרונים. פגשתי קהילה מיוחדת של אנשים החיים בתנועה לפעמים כל השנה ולעיתים לסופי שבוע או תקופות חופשה. אנשים מיוחדים המאתגרים את המסגרות של "ככה אמור" ורק "ככה אפשר". למדתי לחיות, באהבה ולהבין שהגשמת שאיפות וחלומות תלויה רק בי. למדתי על חיים עם משאבים מוגבלים ולגלות שתכנון ומחשבה יוצרים תחושת שפע בכל רגע ובכל חוויה.

 

 

 

** אז למה ארטמיס?

ארטמיס - אלת הציד המשגיחה על חיות הבר, המשגיחה על מרחבי השדות ההרים והחורשות - החלק שאצלי שאוהב את המסעות, היציאה משגרה, התחושה מרוממת הנפש כשפוגשים מרחבים של טבע ותחושת השיכרון הנלוות לכך.

Art3mis חברתו של פריזבל בסרט "שחקן מספר 1" הדוגמא המופלאה כיצד המטאוורס יכול להעשיר את חיינו על ידי יצירת קשרים חברתיים, מחשבה יוצרת מציאות.

חיבור של שתי דמויות מופלאות אלו מיצג את הצפייה שלי מהחיים בתנועה. שדות פתוחים ועולמות פרי הדמיון.

 

חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח

 

המסע שלי עם ארטמיס - שיעור בענווה פרק 24

 

פוסט של מסע בכבישים ובדרכי החינוך עם פתיחתה של שנת הלימודים תשפ"ד.

כשרכשתי את ארטמיס לפני קצת יותר משנתיים היה לי ברור שארטמיס מרכזת חלום מדויק שלי, חלום המשלב תנועה ברחבי המדינה לצד תנועה בעולם הוירטואלי וקידום המהפכה בטכנולוגיות למידה הטמונה בהטמעת המטאוורס בעולמות החינוך והלמידה. גם השם ארטמיס שנבחר לשברולט השמנמן המהווה לי בית, משרד ודרך חיים משלב את שני העולמות. ארטמיס – אלת הציד, חיות הבר והמרחבים – הסימן המובהק למסע אל המרחב ומן הצד השני Art3mis כנויה של סמנתה קוק במטאוורס – בת הזוג של וויד – שחקן מספר אחת.

הפעולה הראשונה שלי בשיפוצה של ארטמיס היה ליצור מערכת אספקת חשמל בלתי תלויה ברשת אך גם כזו שאינה זקוקה לגנרטור מרעיש, מזהם וזולל משאבים. ההחלטה נפלה על הרכבה של 6 פאנלים סלולרים בהספק של 3000 וואט אשר יספקו את כל דרישות החשמל למסע. קירור ומזגן בימי הקיץ החמים, הפעלה של מחשב תלת מימד זולל אנרגיה, טעינה של זינגר – הקטנוע החשמלי המלווה אותי במסע וכמובן כל הצרכנים הרגילים, קומקום חשמלי, אינדוקציה לחימום ומקרר... במשך חודשים הסתובבתי כך במרחב עם תחושת חופש ותובנה שאספקת האנרגיה שלי היא אינה מוגבלת, הסתובבתי בגאווה של אחד החי עם משאבים בלתי מוגבלים... כל זה עד חודשי יולי אוגוסט הלוהטים שהביאו אלינו כמה מהימים החמים ביותר שידענו. לפתע גיליתי שצריכת החשמל בלילה היא עדיין גבוהה מאוד והמזגן פועל כמעט ברציפות, שבמהלך היום המזגן מתקשה לקרר את ארטמיס במיוחד כאשר בחוץ 46 מעלות בצל ואני עוד עומד בשמש. החיים בארטמיס הפכו לזוללי אנרגיה וחייבו אותי להעריך מחדש את כמות האנרגיה שאיתי וכיצד אני יוצר משאבים וגם חוסך בצריכתם

ימים חמים אלו החזירו אותי אל היסודות, אל הצורך להצליל את החלונות ולבודד כל מקור חום אפשרי, לצורך להתבונן בעין אחת על רמת הטעינה ומצב המצברים בכדי לווסת את הצריכה וגם לתכנן נכון את הנסיעות בזינגר כך שיתאפשר זמן טעינה ארוך במהלך היום ולא במהלך הלילה על חשבון המצברים.

הימים החמים האלו החזירו לי את מימד הענווה למסע. את התחושה המקורית שמטרת החיים על גלגלים היא, בין השאר, להתחבר לטבע ולסביבה ולא לנצח אותם בכל מחיר ולנהל אותם, שיש לחיות בהרמוניה ולהכיר גם במגבלות המשאבים וגם ממתנות הטבע, שניתן להנות גם כשהמשאבים מוגבלים וממאורר איכותי לפנות בוקר ולא מזגן המצריך התכסות בבפוך ומהשקט וידיעה שהגנרטור לא מתקתק ליד ואין אני מפיק עוד זיהום אוויר.

תובנת ענווה זו מהמסע בארטמיס השתלבה היטב גם במסע שלי בחינוך עם Wureka World לקראת פתיחת שנת הלימודים. זו השנה האחת עשרה בה אני פועל בתוך מערכת החינוך, שנה אחת עשרה בה אני מנסה לקדם את המפגש בין חינוך, טכנולוגיה, קשרים חברתיים ולמידה. שנה אחת עשרה שבה אני משמיע את הנטרה שטכנולוגיה בחינוך היא מהות ולא רק תומכת פדגוגיה,  שנה אחת עשרה בה אני מנסה לשכנע שהמטאוורס הוא תפיסה טכנולוגית רחבה, תפיסה של מבנה נתונים, תפיסה של למידה חברתית ושילוב טכנולוגיות מהפכניות ולא רק עוד גימיק של הפיכת השעורים למעניינים.

השנה בחרתי להתמקד במסע בהעמקת הלמידה במקומות שכבר התנסו במטאוורס ומוכנים לבחון את הצעד הבא ולא רק להשקיע בגיוס מקומות חדשים. המסע שלי בארטמיס והקיץ האחרון בו נפגשו כוחות הייקום עם חדוות המסע שלי הביאו אותי להתבוננות של ענווה על מערכת החינוך. אני פותח את שנת הלימודים החדשה מתוך הבנה שכוחות רבים פועלים בשטח ורובם שואפים לטוב. הידע וההבנה אינם נחלתו של האדם הבודד ופעילות החינוך מחייבת להביא בחשבון את מגבלות המשאבים, מגבלות המשאבים המוזרמים על ידי המדינה אך גם מגבלות משאבי הריכוז והלמידה של התלמיד לצד מגבלות משאבי השינוי שניתן לדרוש מכל מורה אשר עושה את עבודתו נאמנה. 

שנה טובה, שנה של תלמידים עם ניצוץ בעיניים וחדוות יצירה, שנה בה מורים ישמשו כמנטורים ומאמנים לחיים ולא רק כצינור למידע וציונים...מתחילים את המסע של תשפ"ד

המסע שלי עם ארטמיס פרק 21 הדיוק

כוס התה של הבוקר

 כוס התה של הבוקר, הטקס החביב הזה של אמירת בוקר טוב לעולם.   במקרה שלי רצוי כוס תה ארלגריי איכותי עם קצת נגיעות חלב (טוב   בשנים האחרונות זה הפך יותר לקצת נגיעות כאילו חלב). הטקס ידוע   והגוף מכיר אותו מעצמו לאחר כמעט שנתיים של חיים בארטמיס,   הרתחת המיים, הליכה מסביב לספסל להביא את התיון, הורדת קופסת התיונים ובחירת התיון, חזרה אל הקומקום החשמלי, לקיחת הכוס בחצי גישוש ממעמקי הארון ולהזהר שכוסות אחרות לא נופלות בינתיים, הכנת כוס התה והוצאת החלב מהמקרר שמאחורי. כוס התה מוכנה בספל זכוכית גדול ואפשר לשבת ולהתענג על שתית כוס התה בכורסא המרווחת בקידמת הרכב. עשר דקות של הרגעות והכנת הראש לתחילתו של היום.

השבוע נעצרתי רגע עם כוס התה ביד, אם אסובב את קופסאות התה והתבלינים לאורך במקום לרוחב יתפנו מספר ס"מ והכוסות יוכלו לעמוד בצורה מסודרת ללא חשש לנפילה ואם אחליף בין מיקום הכלים למיקום הקופסאות הרי שניתן להכין את כוס התה מנקודה אחת ליד הקומקום ללא הצורך בהקפת הספסל הלוך וחזור. תובנה זו והדיוק שנוצר בריקוד הכנת התה של הבוקר הפתיע אותי וגרם לי לחייך. התובנה שנוצרה שניתן לדייק ולשכלל פעולה שנעשת באופן שגרתי כמעט כל יום כבר במשך שנתיים פתחה לי צוהר לחפש עוד צמתים ופעולות הדורשות דיוק בחיי היום יום.

ההתבוננות החדשה הזו על שגרת החיים מציפה אותי כל פעם בתובנות חדשות, העט שמצא את מקומו בתוך המגירה שצריך להזיז את השולחן בכדי לפתוח אותה ולקחת את העט ופתאום הדבקה של תושבת על דלתת הארון והעט זמין לי כל הזמן. חלונות הרכב שניתן להצלילם מבחוץ ולחסוך עוד 4- 5 מעלות ולהקל מאוד על המזגן ומערכת החשמל לצנן את ארטמיס בימי שרב וחמסין, מיקום חדש לפינת העבודה המאפשר לי גישה לשני המחשבים ווהנחה מסודרת של כל החפצים שסביבי.

הדיוקים שנוצרו גרמו לי לבחון לא רק החלטות פיזיות שנעשו במודע או שלא במודע אל גם, ובעיקר, תהליכי עבודה ביוריקה וורלד. כיצד אנחנו מאפיינים מוצר חדש - תהליך שמלווה אותי כבר עשרות שנים והגיע הזמן בהחלט לעדכן ולדייק, כיצד אנחנו שומרים על קשר ומעדכנים אחד את השני בתהליכי העבודה ועוד...

תהליך הדיוק לא עוצר בתהליכי עבודה אלא מתבקש גם בקשרים החברתיים והרגשיים. התרגלתי לנהל דפוס קשר קבוע אם חברים ומשפחה, דפוס המגדיר את קצב ההתקשרות, אילו אינפורמציות מעבירים ועל מה מדברים (איך המשפחה, מה הילדים עושים ואיפה אתה חונה עכשיו...) ופתאום במחשבת הדיוק אפשר גם להגיד את מה שבאמת חשוב, את הרצון להיפגש ולשמוע איך מרגישים ולא איך הילדים מתקדמים, מה התחדש אצלכם בחיים ולא רק איפה גרים והיכן חונים..

המסע שלי עם ארטמיס הזמין דיוק למן היום הראשון, אילו חפצים נעים איתי במסע ומאילו חפצים אני נפרד. היום אחרי שנתיים של אימון בדיוק הבנתי שצריך לבחון מחדש גם את הרוטינות הקטנות והיום יומיות, הנחות העבודה שלי ותבניות המחשבה. בתחילת התהליך הייתי עסוק בגלגלי השיניים הגדולים המניעים תהליכים - אילו חפצים באים מה גודל ארון הבגדים, היום הגעתי לשלב דיוק של הפעולות הקטנות השגרתיות. הפעולות וההתניות שאני כל כך רגיל לעשות מידי יום בניהול שיגרת היום יום ובניהול הקשרים מול העולם, החברים והמשפחה.