חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח