ימים קשים, ימים מורכבים ומטלטלים, הפוסט הזה שונה מקודמיו ומספר חוויות, ומתעד רגעים בתוך התנועה הגדולה אני מניח שהתובנות תגענה בהמשך.....
ההלם שמכה והשבוע הראשון למלחמה, המעבר מחג והערכות לחזרה לשנת הלימודים, התרגשות של לפני עשיה חדשה ומפגש מחודש עם התלמידים מופסק בפתאומיות ומעבר חד לחירום והתכנסות. ארטמיס חונה במקום שליו ורגוע בעמק חפר, חורשה פסטורלית של "כפר החופש" אך השקט מסביב והאנשים שנעלמו יוצרים אווירה אחרת בכפר. אני, לראשונה ב38 השנים האחרונות, מחוץ למעגל העשייה באירועי החירום במדינת ישראל. כל כך התרגלתי יחד עם משפחתי המופלאה והחברים הקרובים שבכל מתיחות אני מוקפץ, רק בל"ג בעומר האחרון קפצתי מתוך מפגש בחוף הים אל החמ"ל ביהוד ובמשך שבוע הייתי עם ארטמיס צמוד לחמ"ל.
ביום שבת בערב מצלצל הטלפון, מבקשים שתגיעו לסייע לעוטף עזה, בהכירם אותי ההודעה כוללת הבטחה לשמירת חניה לארטמיס בצמוד לחמ"ל. ביום ראשון מצאתי את עצמי מתגלגל באיטיות לכיוון העוטף, קצב הנסיעה האיטית בארטמיס והדרך הארוכה מכרגיל מאפשרים לעכל את המעבר משיגרה לחירום, לתת למראות מעוררי ההשראה בצומת קמה של מאות אזרחים מתנדבים המחזקים את החיילים בדרכם דרומה, המראות הקשים של רכבים שרופים וטנקים הנוסעים בשדות הקיבוצים לצד חיילים בשורות סריקה מבצעית בשדות של המושבים והקיבוצים חודרים אט אט אל התודעה.
המראה הכל כך חריג של ארטמיס המגיע למחסום צהלי, חיילים עייפים משעות של עמידה, ממראות הימים האחרונים, מהמתח המצטבר, ממשקל האפוד הנשק והכסדה ופתאום מגיע כלי רכב מעולם אחר. רכב חללית אספנות שמנמנה ובתוכה קצין במילואים...רגע תדהמה בפני החיילי. האינסטיקנט שלהם - הדבר הזה לא שייך לפה תסתובב ותחזור אל הצד של השיגרה - פה זה מלחמה לרציניים... (אך כמו שכבר לימד אותי בני הצעיר, אין צורך להיות רציני כדי להיות קצין ולעשות דברים משמעותיים), עוד רגע ניסיון לעצור את ארטמיס מבט שואל התלבטות ואז חיוך... זה כל כך הזוי תעשה מה שאתה רוצה אתה יכול להתקדם. מסעה של ארטמיס לחיזוק החוסן הלאומי כבר שווה את מאמץ הנסיעה האיטית וההתגלגלות ברחבי הדרום.
.חודש ראשון של שותפות
במאמץ להחזיר הגיון לעורף
1. החיים עם הבית בתוך
סביבת המילואים ובמקרה הזה בתוך סביבת מלחמה, מייצרים דיסוננס מאוד מורכב ומעניין,
חוסר הניתוק בין סביבת החירום לסביבת הבית, האהובה והעוטפת מאפשר מצד אחד רגעי
רגיעה ושפיות (וכן גם תזונה הגיונית שאינה סוכרים שמן וקמח) והתנתקות מתוך
ההתעסקות בחירום, בעצב ובאובדן אך מצד שני גם מקשה יותר להתגייס במאה אחוז לאווירת
היחידה ולהישאר מרוכז כל כולי בחירום. אני חושב שהחיים בארטמיס מאפשרים לי לטעום
ולו לרגע את שיגרת החיים של החיים בקווי האימות המערבים בין שיגרה לחירום באורך
חייהם באופן קבוע. שיגרת חירום זה גם מחייבת אותי להגדיר מחדש את הגבולות בין
החירום לשיגרה ואת טכסי המעבר בין השניים.
2. "זמני חירום" הם מקלט נפלא לבריחה מהתמודדויות שונות בחיים, התמודדות עם הרגלי אכילה ופעילות גופנית, התמודדות עם משימות בלתי רצויות בחיי היום יום. הניסיון על שמירת חיי שיגרת חירום כאשר העירוב בין הבית לחירום כל כך צמוד דורש התמודדות נפשית מסוג אחר כולל הצורך לאפשר לעצמי זמני מעבר בין מצב אחד לאחר ולהזכיר ולזכור שהחירום יסתיים והוא רק עוד אבן דרך במסע החיים. בסוף תנועת החיים מנצחת והחיטה צומחת שוב...
3. הומור שחור הוא ערוץ נפלא לחוסן בזמן חירום, כמות הבדיחות שארטמיס סופגת כרכב גדול בשער הבסיס... החל מהמחשה הטבעית והראשונית שמדובר ברכב לחלוקת מזון... דרך הוויכוח הנוקב שהיה כאשר שני מילואמניקים עמדו והסבירו בכמה פצועים ניתן להעביר ולטפל ברכב המשוכלל והמיוחד הזה וכלה ברכב ייחודי לשרותי הביטחון שיכול להתקרב במסווה לגדר. ההומור השחור בהחלט סייע לי להתמודד עם מראות הדרך והמפגש עם התושבים והחיילים שהיו שם בימים הראשונים.
4. גליתי את עוצמת האנשים הרוצים לעשות ולשנות. היכולת לעשות ולשנות היא העוצמה שתמונה בכל אחד שמחליט לעשות את הצעד הראשון. החבר שעשה את הצעד הראשון עם מקופלת ופתח פינת זולה מדהימה לחיילים, תנועת ההתנדבות לחקלאות ומאות המתנדבים הנכנסים מידי יום לעזור היכן שהמדינה כושלת. החברה שהחליטה לחזור ולפתוח את המשרד בדרום.
6. למלחמה יש רעשי רקע וצלילים משלה שהופכים לשיגרתיים עד אשר מגיעה הפוגה והשקט נוחת על האזור. שקט צועק, שקט המבהיר כמה הרעש סביב הוא רעש המלחמה.
7. הזריחות והשקיעות מדהימות בימים אלו, אמא אמרה שבזמן מלחמה השקיעות מיוחדות...הימים האחרונים מוחכים את זה.
8. לעשות מילואים עם הבן, לגור ביחד בארטמיס, להתמודד עם שגרת החירום והקושי ביחד זו בהחלט חוויה מיוחדת. זה הזמן גם לברך על רגעים קטנים של חסד המתגלים בתוך הכאוס הגדול ולהמשיך לכתוב את הסיפור המשפחתי שלי
9 צעדי קייזאן ... כדי להכניס את השיגרה והעשייה לתוך החירום יש צורך לפרק את המשימות לצעדים קטנים שמאפשרים להכנס לעשייה בצעדים מדודים, להתחיל בעשיה של שגרה ואז פתאום מופיעות המשימות הבאות והדרישות לצעדים הבאים... ואז ניתן להתחיל ולצייר את היום שאחרי המלחמה הזו.
שבת שלום
