במסע שלי עם ארטמיס - חגיגות השנה - פרק 17

 

 שנה למסע החיים שלי בארטמיס. לפני כשלוש שנים העזתי לשים לעצמי ולנבחרת "המרכז לעיצוב החיים" תמונת חלום, תמונה בה אני חי בתוך רכב בתנועה מבלי לוותר על הובלת החזון של למידה במטאורס החינוכי כתפיסה פדגוגית חינוכית במערכת החינוך בחיים של שפע והצלחה. הבנתי בתוכי, לפעמים בבהירות ולפעמים רק בתחושה, שהמעבר לחיים על גלגלים מדויק עבורי לשלב הבא במסע החיים האישי שלי.

חלפה שנה וחצי נוספות עד שהעזתי לשים את החלום לתוכנית עבודה וחצי שנה עברה לה עד שמצאתי את ארטמיס מוכנה למכירה. לפני שנה מסרתי את מפתח הבית לקונים המאושרים ויצאתי עם ארטמיס לנוע בדרכים. ארטמיס לא הייתה הבחירה הראשונה כאשר הכנתי תוכניות ודרישות היה ברור שאני צריך רכב חדש ללא תקלות, תכנון מדויק לצרכים שלי ומנוע חסכוני כי אני נע הרבה בדרכים...וארטמיס - היא רכב אספנות שמצבה המכני אז לא היה מושלם והיא זוללת דלק כמו...רכב אמריקאי משנות ה80 של המאה הקודמת...אבל ארטמיס התגלתה כמדויקת עבורי ולא הייתי מצליח במסע הדרכים והמסע של יוריקה וורלד בעולם החינוך בכל בחירה אחרת.

 

המעבר לחיים ב 14 מטר רבועים, הזזים ממקום למקום, חייב אותו לצמצם ולדייק ולבחון מה מלווה אותי בחיים, מה אני משאיר מאחור ומה חשוב ומדויק לשלב הנוכחי במסע. שחרור המשא של אלפי פריטים שחרר אותי מתחושת הכאוס שקיננה בתוכי בשעה שהייתי מוקף באלפי פריטים שונים אשר את רובם לא הצלחתי למצוא ואת השקעת הזמן והאנרגיה האין סופית למצוא לכל אחד מהם מקום.

החיים בתנועה מחייבים אותי לפעלתנות. החיים בתנועה אינם מפנקים, כפי שלעיתים טועים אנשים לחשוב. החיים בתנועה דורשים תמיד תחזוקה ועשיה רק כדי להמשיך בתנועה. ההכרח בביצוע פעולות בסיסיות כבר בתחילת  הבוקר מחייבים אותי להתחיל בתנועה ובעשיה. התנועה הקטנה כבר מניעה תנועה נוספת וכך ארטמיס לא מאפשרת להעביר ימים ללא תנועה ולא מאפשרת ליום לחלוף ללא עשיה.

החיים בתנועה חייבו אותי להגדיר מהו בית בשבילי או אולי היכן הוא הבית שלי. הגדרת הבית שלי כמקום שאליו אני שמח לחזור ובכך להבין שאין חשיבות היכן ארטמיס חונה היא תמיד הבית שאליו אני שמח לחזור אפשרה לי להנות מתחושת הבית המשתנה בכל תקופה. בית הממוקם בנופים שונים בהתאם לצורך, לעונת השנה או להזדמנות לחקור מקומות חדשים.  בית שיכול לבחור בשכנים חדשים או וותיקים ומאפשר לי להשתכן לחברים לכמה ימים. במעברים פגשתי אנשים מיוחדים, אנשים החיים בתנועה כל השנה ואנשים שבאו להציץ לרגע ולשתף ולהירגע. אנשים שנגעו לרגע ואנשים שהצטרפו אלי למסע...וכן פגשתי גם אהבה.

 

החודשים הראשונים לא היו קלים האנרגיה הדרושה לחיים בתנועה, רצף התקלות הבלתי נגמרות ובלבול החושים בכל פעם שמגיעים לנקודה חדשה, גרמו לעיתים לעייפות ולחוסר יכולת התמודדות בשאר הזירות של החיים אך תחושת הדיוק של הבחירה וההבנה שהשינוי הזה מצריך זמן הסתגלות אפשרו להמשיך לבחון ולדייק את המסע והנה אני חוגג שנה של חיים בארטמיס.

 

במהלך חוויתי מקומות שונים ומקסימים, שלג ברמת הגולן פריחה ביער בן שמן, שבוע קסום בחולות כסוי לילות בכנרת המשתנה וחניה קסומה במצפה רמון ובנחל ציפורי ועל פסגת המרון. בילוי בבית היערן וחניות עירוניות, גיליתי פינות אורבניות קסומות ופינות טבע מדהימות שבכל אחת מהם תמיד רציתי לחנות עוד קצת...עוד רגע והבנתי שהטעם של עוד הוא חלק מהסוד.

 

בשנה הזו למדתי על אהבה עצמית ועל הרשות לבחור לעשות את מה שטוב מדויק ונכון לי. והנכון הוא נכון לי לפעמים הוא שונה ממה שהסביבה הקרובה והרחוקה חושבת אבל זה הנכון שלי. השנה שלי בארטמיס לימדה אותי שכאשר טוב ונכון ומדויק לי אני יודע גם להוציא טוב אל הסביבה וכך כל מעגל החיים מקבל תנופה.

 

ארטמיס לימדה אותי סבלנות וזמישות ..היכולת להתגמש בתכנונים ולבצע שינוי בזריזות ולא להשקיע אנרגיה בכעס ותסכול. כי הבלתי צפוי תמיד יופיע בדרכים ויש לתת את הזמן לעקל את השינוי ולבחור בנתיב אחר ואולי ביעד אחר או נקודת מנוחה אחרת. במקרים רבים היעד החדש והדרך השונה מובילים לפינת חמד או להישג שלא היו מתוכננים ולא נצפו מראש במחשבות.

 

למדתי על ההנאה וההכרח בפעולות מחזוריות, בטקסים יומיים שבועיים וחודשיים טקסים הדואגים לסביבה בה אנו חיים, יוצרים פעלתנות, מפגש ותחושת סיפוק מהמסגרת השומרת על שיגרה גם בחיים בתנועה. טקסים הכוללים נקיונות, מילוי מיים, חיזוק ברגים אבל גם ארוחה טוב, שיחות עם החשובים ועצירות משמעותיות לחשיבה והחלטה. 

היום, לאחר שנה ראשונה של מסע ברור לי שארטמיס בחרה בי כפי שאני בחרתי בה, היה ברור לשנינו שיש אתגר ולמידה במסע המופלא הזה. שלמידה דורשת לעיתים מאמץ ויציאה מאזורי נוחות איסוף מידע ונכונות לבחון אמיתות מוצקות אך אין תחליף לתובנות וההבנות שרוכשים בסוף. היום במלאת שנה ברור לי שזה "לא הסוף ולא תחילת הסוף...אולי רק סוף ההתחלה."

 

ועוד תוספת לסיכום...

ארטמיס גם לימדה אותי שאהבה וזוגיות תלויים בשלמות שלי וביכולת שלי להצהיר על מי שאני ומה שאני רוצה, כשאני מעז לדייק את מה שאני רוצה אז גם אהבה וזוגיות ושותפות וחברות  מגיעות דווקא בתוך ההקשר של מרחב קטן ומצומצם בפנים אך מרגש ומשתנה בחוץ. פוסט זה מוקדש בהמון אהבה לאחת המיוחדת שהעזה והצטרפה למסע החיים שלי.

 

המסע שלי עם Atr3mis-להיות נוכח - פרק 13

 

ארטמיס היא רכב שברולט גדול ושרירי המצויד במנוע מפלצתי, רכב רחב וכבד למדי והנהיגה בו מחייבת תשומת לב מלאה, נוכחות מרוכזת שלי בכל שלבי הנהיגה. שלא בדומה לרכבים החדשים המסייעים בתיקון שגיאות הנהג בזמן הנהיגה ארטמיס דורשת נוכחות מלאה ותכנון מוקדם של כל פניה וכל עצירה במהלך הנסיעה בכביש כמו גם בחירה מוקפדת של המקום בו אני רוצה לחנות למהלך הלילה או השעות הקרובות. ארטמיס אינה מאפשרת התעסקות בנייד או שקיעה במחשבות על כל המשימות שטרם הספקתי לבצע בזמן הנהיגה ואף נדרשת מנוחה טובה לפני היציאה אל הדרך ונהיגה עם כל החושים מחודדים. בזמן הנסיעה נדרשת תשומת לב לכל שינוי ברעש העוטף אותי היכול להצביע על בעיה מכנית או ארון שנשאר פתוח ותכולתו מתפזרת כרגע ברחבי המגורים, הריחות השונים הפולשים אל הרכב תחושת הכביש המועברת מגלגלי הרכב וזמזום הכלים המתנדנדים. ארטמיס דורשת יחס של כבוד ונוכחות מלאה בזמן הנהיגה.

 

בשבוע שעבר יצאתי לבקר שלושה ימים את האביב המתפרץ מעבר לפינה ביער בן שמן, סביבה ירוקה של צמחיית בר סבוכה אשר ספגה כמויות ראויות של מים בשבועות האחרונים ויש לה את הכח לפרוץ במלא כוחה ותפארתה. מרבדי כלניות, זרי רקפות ורודות ולבנות ואפילו סגלגלות, שיבולי חיטה ירוקים ומרבדי עשבים הגיחו מכל עבר והיוו את הנוף העוטף למשך מספר ימים.

היציאה ליער עם הבן הצעיר הייתה במועד מושלם אך בראשי התרוצצו מחשבות על משימות שלא בוצעו ותשלומים המאחרים להגיע וטכנולוגיות שיש לשנות... רק כשארזנו הכל והתכוננתי לנסיעה בארטמיס חזרה הבנתי שהפעם, ליציאה הזו לטבע, לא התכוננתי כמו לנהיגה. לא הופעתי עם כל החושים, לא אפשרתי למוח לנוח מהרעשים, לא אפשרתי לאוויר הנקי להיכנס ולאוורר את הראות, לא פיניתי זמן לשבת על כיסא בשמש חורף מול עוצמת הטבע המשתנה

 

החיים שלי מורכבים ממסעות שונים המשתלבים להם אחד בשני ונשזרים לחיים השלמים שאני שואף לעצב. אני חי את מסע השינוי האישי ופריצת תקרות הזכוכית שמגבילות את יכולותיי, אני חי את חלום השינוי במערכות חינוך ואת התפיסה כי הטכנולוגיה בוראת מציאות חדשה, מציאות המאפשרת תפיסות חינוך ולמידה חדשות ומרגשות. אני חי את המסע בארטמיס, מסע המביא שינויי טבע ונוף ושינויי סביבה אנושית מידי כמה ימים וכמובן קיים גם המסע המשפחתי המשפחה הקרובה והמקיפה אותי אשר גם היא מתעצבת ומשתנה במסע החיים. 

 

שילוב החלומות, והמשימות המתלוות למסע הגשמת החלומות של כל אחד מהם אינו טריוויאלי ואינו ומובן מאליו, לפחות לי. הפעילויות השונות בחיי לעיתים סוטרות או מתנגשות ויש צורך למצוא את הדרך לשלב את הפעילויות השונות אשר כל אחת מהם היא עמוסה בעשיה והזדמנויות. שילוב החיים בסטארט-אפ טכנולוגי המצוי בחזית העשייה של המטהוורס החינוכי, סטארט-אפ הדורש נגישות גבוהה, מחויבות ותגובה לשינויים מתפתחים בקצב מסחרר  לצד התפעול היומיומי של החיים בארטמיס - רכב אספנות עתיר מערכות המשלב את התנועה והמגורים הנוחים שאליהם אני שואף ומביא בחובו גם את האיטיות והקצב השונה של חיים על גלגלים.

 

שילוב המסעות מחייב אצלי את הבנה בכל רגע נתון בתוך איזו הוויה וחוויה אני נמצא. שלושה ימים ביער בן שמן עם ארטמיס והבן הצעיר לימדו אותי שבכדי להגשים את החלומות וגם להנות מהמסע בדרך אני צריך להיות נוכח עם כל החושים המחשבות והפניות בכל אחת מהמשימות. אם הנוכחות אינה מלאה ברגע הזה כאן ועכשיו הרי שאני סתם רודף אחרי חלומות ונוסע בדרכים עקלקלות, לא נהנה בדרך ומפספס את הפניות הנכונות ולא אוסף את ההצלחות החשובות.

 

המסע שלי עם Art3mis - הצורך להיות בתנועה מתמדת - פרק 11

ארטמיס בדרכים. המהות של ארטמיס דורשת תנועה ותזוזה. לאחר מספר ימים במקום אחד ארטמיס מתחילה לסמן שהיגיע הזמן לזוז קצת, לבקר מקום אחר, לזכור שבחרתי בחיים בתנועה. התנועה הזו לכמה ימים למקום אחר, בטבע, בעיר אחרת, במפגש עם אנשים אחרים משרת את חוסר השקט הפנימי שלי אבל גם מזכיר לי להמשיך ולדייק את מה שאני נושא איתי במסע ולהקפיד לא לאגור ולאסוף יותר ממה שאפשר לזוז אתו ומשרת אותי גם בחפצים המלווים אותי וכמובן גם בהתחייבויות שלי כלפי וכלפי האנשים הסובבים אותי. 

התנועה בדרכים עם ארטמיס גם היא מעט שונה מהתנועה במאה ה21, במסע עם ארטמיס יש לתת כבוד רב לדרך שבה אני נוסע, ראשית הקצב...הקצב הוא קצב של מאה אחרת במהירות של 70 קמ"ש ולעיתים פחות יש לתכנן את הזמנים ונסיעה של שעתיים יכולה להפוך בקלות למשימה של חצי יום. תוך כדי התנועה האיטית יש זמן רב להתבוננות במה שעוברים דרכו וליד מה נוסעים. כיווני זריחה ושקיעה, צבע השמיים ותנועת העננים, ערפילי בוקר שנמוגים, ריחות הדרך החודרים לתוך הרכב דרך החלונות הפתוחים (גם המזגן לנהג הינה סוגיה בשלב זה של החיים) ותגובות הנהגים בדרכים הנוסעים לצידי וממהרים ליעדם. בתנועה בדרכים יש העדפה ברורה של תנועה בלילות או בשעות בוקר מוקדמות כדי להימנע מתנועה צפופה, התנועה עם הבית והיכולת לנוח ביעד אליו מגיעים מאפשרת באמת לנוע בדרכים בתנועה רצופה ואיטית תוך התבוננות וצבירת חוויות של מראות מבלי להסתבך בתופעת הפקקים בדרכים. התנועה גם מחייבת ערנות מקסימאלית הן לסובבים והן למצב הדרך... הארונות המקרקשים עם כלי מטבח ושאר ציוד חיים מאותתים בצורה מידית כאשר הסטטית את תשומת הלב ממהמורה בדרך או במפר סורר. 

וכך הזכירה לי ארטמיס השבוע, בעודי עובר מחניון אחד לחניון אחר לכמה ימים את הצורך להיות ערני במסע החיים שלי. לצאת מאזור הנוחות מעת לעת כדי לוודא שאני נמצא בתנועה ולא נתקע בנקודה אחת קטנה וקבועה. להאט ולהנות מהדרך, ממפגשים מרתקים, מרעיונות חדשים שעולים, משינוי התפיסות שלי ההולך ומשתנה בכל אימון ובכל טיול בשבילי החיים, ממסלול מדהים בעולם החינוך אותו אני חווה כבר עשור, מהסיפוק שברגע שבו מרק צוקרברג הבין את מה שאני מספר כבר לעולם החינוך למעלה מעשור. את הצורך לעצור ולהגיד תודה על ההזדמנויות שנקרו ונקרות בדרכי ועל ההזדמנויות שיצרתי בעצמי...וכמו במסע עם ארטמיס, כאשר אינני מרוכז ושם לב למהמורה בדרך...קרקוש התלמידים, תגובות הלקוחות ומצב השרתים - מספרים לי זאת בקולי קולות. 

ההתמדה בתנועה והדיוק של מה שאני לוקח איתי הוא האימון המתמיד שלי בחיים על גלגלים, גם במסע החיים שלי כדאי להגדיר מה מדויק לי ואותו אני לוקח ומה אני משאיר מאחור כלמידה וזיכרון כדי שלא תפגע קלות התנועה שלי וכדי שהזיכרונות וההתנסויות יהיו חלק ממי שאני אך לא יכתיבו לי את מי שאהיה. 

התנועה בארטמיס גם הזכירה לי שמומלץ למצוא את זמני התנועה הנכונים ולהקטין את החיכוך והקושי של התנועה בדרכים אין צורך לעבור את הפקק באיילון בשעות השיא פעמיים ביום - לא בחיים ולא בתנועה בדרכים אפשר למצוא את הדרכים הנכונות ולהגיע אל המטרה מבלי לשכוח שבדרך אנחנו מבלים את מירב הזמן ויש להנות ממינה לא פחות מההגעה לחניון חדש ופינת מנוחה שונה.

המסע שלי עם Art3mis - ההסכמה השלישית "אל תניחו הנחות" - פרק 10

 

המסע ההנחות וההזדמנויות

ההסכמה השלישית בספר "ארבע ההסכמות" אומרת - "אל תניח הנחות"

קיימת בנו הנטייה להניח הנחות בנוגע לכל דבר, והבעיה היא שאנו מאמינים שהן האמת. אנו יכולים להשבע שהן אמיתיות. אנחנו מניחים הנחות בנוגע למשה שאחרים עושים או חושבים (דון מיגל רואיס).

 

לארטמיס ולחיים על גלגלים יש נוכחות מרכזית בחיי בחודשים האחרונים ונוכחות משמעותית במרחב בו היא נמצאת. הנוכחות הזאת נבנת קצת בזכות החידוש שבדבר וההתרגשות שלי לספר על המסע לכל מי שמוכן לשמוע וכמובן כל מי שרואה את הרכב הגמלוני והגדול חונה ואותי יוצא ממנו וכל מי שמנסה לתאם פגישה איתי פנים מול פנים וניתקל בהתלבטות איפה אני חונה באותו היום והאם אצליח להגיע לפגישה. כל מפגש מחודש והצגת צורות החיים על גלגליםמול תלמידים, חברים, מורים אנשים מעורר מחשבות ושיח.

 

לרבים מאלו אשר פוגשים אותי בפעם הראשונה נבנית תמונה די ברורה של חיי המסע...גרוש טרי בקשיים כלכליים שהמגורים על גלגלים מהווים עבורו פתרון מגורים זול,  ללא עבודה מסודרת וסדר יום מובנה הנהנה לחיות בזולה ולהתנתק מהחיים ללא מחויבות וללא מתן דין וחשבון.

 

כאשר מתחילה השיחה היותר עמוקה ופרטנית נקרת ההפתעה על פניהם של בני השיח, אתה עובד? מנהל חברה? יזם? מרצה? יש לך פגישות עם אנשים אחרים? איך זה מסתדר עם חיים בארטמיס על גלגלים?

 

שיחות אלו מפתיעות אותי בכל פעם מחדש הרי זה אני אורי, אני גם איש חינוך וגם יזם עם ניסיון רב וקבלות של הצלחה, ואני גם מפקד במילואים, ואני גם אבא לשלושה קסומים ומקסימים, אני גם איש טיולים וגם חובב ים חובב אורגמי צילום וגננות וגם חי על גלגלים וכן ..אני גם מתקלח וגם מצחצח שיניים ומתגלח (לפעמים)  בבוקר כמו כל אחד שקם ליום פעילות.

 

שתי שיחות השבוע בהם בן השיח היה מופתע מהרעיון של להתפרנס וליזום בזמן החיים על גלגלים הפתיעו אותי ותפסו אותי לא מוכן מעומק הפער שבשיחה מול התפיסה שנבנתה עלי לבין מי שאני אך גם  מיקדו אותי בהסכמה השלישית  מתוך הספר ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס. "אל תניח הנחות". השיחות האלו השבוע הזכירו לי שאל לי להניח שהאחר מבין את כל ההתרגשות, העשייה, הדיוק של הדברים המלווים אותי הנדרש הלמידה היומיומית של תחומים חדשים וההתמודדות המתלווה לחיים על גלגלים לצד ההזדמנויות המפגשים החדשים, המח המתחדד עם הגעה לחניון חדש והמרחב שחיים אלו מציעים.

 

באותה מידה שהגיע ההבנה מבחוץ אלי חודדה בי ההסכמה הזו וחדרה אל חיי. התחדד הצורך להיות קשוב ולשאול על החוויות של השותפים למסע על גלגלים, חודדה המחשבה של ההסכמה כלפי התלמידים שלי שפוגשים אותי אחרי יום לימודים ארוך ולאחר שבוע של חוויות אני אייני יכול להניח שהם משועממים, לא מסוגלים, לא רוצים...מבלי שדיברתי שאלתי הקשבתי בדקתי שאני מבין ושיקפתי. אינני יכול להניח הנחות שאני מבין מה עובר על הורה לילד במערכת החינוך שמגיע עם החוויות שלו המטענים שלו וראיית העולם שלו ועלי לשאול שאלות ולקבל הבהרות מהיכן מגיע ההתנגדות ולמה תפיסותינו לגבי חינוך כל כך שונות. אינני יכול להניח שאני יודע איזו כיתה רואה המורה ומה החוויה שלו בין כתלי הכיתה לאחר שהוא סיים עוד מפגש אצלי של השלתמות....והכי חשוב אינני יכול להניח שאני יודע מה חושבים הקרובים אלי מבלי שנדבר ואשאל שאלות....כי כל אחד מראה פתח צר אחד מכיוון אחד בלבד בכל מפגש בין עולמות....ואי אפשר להניח הנחות מה מסתתר מאחורי המראה שנגלה.