הרהורים של שנתיים במסע..
בעודנו צועדים בסבך העצים ליד פלג הנחל שעדיין זרם בהפתעה באמצע הקיץ... מספר רגעים לפני השקיעה וארוחת שישי הקרובה, עלתה השאלה מה החיים על גלגלים הם בשבילך? שאלה שנזרקה בין העצים, וכרגיל, חייבה אותי לשוב לבחון ולחשוב על החיים בתנועה.
החיים בארטמיס, עבורי, הם חיים של תנועה, של יציאה מאזורי הנוחות – בכל פעם שאני יוצא מחניה מוכרת ונוחה, בכל פעם שאני מוותר על הפילוס המושקע ועל מקור החשמל והמים הזמין, יש את הלחישה הזו באחורי הראש – בשביל מה כל זה, תישאר ותנוח בתוך המוכר והידוע. למה שוב להתאמץ לקשור ולארוז את כל הדברים להעמיס את "זינגר – הקטנוע המופלא" ולצאת לדרך בנסיעה איטית אל היעד הבא. תנועה לפנות בוקר וזריחה וכל זה בשביל לחנות במקום חדש הדורש רגע או שניים של הסתגלות וגם עבודה של פריקה והתמקמות.
היציאה הזו בכל פעם היא חלק מתחושת המסע האישי שלי, הבנה שאני עדיין חי ומוכן לשינוי וטרם מוכן לשקוע בכורסת הנוחות והקביעות. השמחה של להתעורר במקום חדש, עם נוף חדש טבעי ואנושי והיכולת להמשיך ולנהל שגרת חיים מלאה היא כנראה הדלק המניע נוודים בכל העולם.
ארטמיס מחייבת התמודדות ולא הדחקה. כל תקלה או בעיה לא פתורה יתעצמו תוך כדי תנועה או בחנייה הבאה. חיים המחייבים להגיב ולפתור בעיות ולא להזניח ולהמתין שאולי הייקום יפתור אותן מעצמו .
חיים של למידה, למידה היא מנוע חשוב בחיי, החיים בתנועה מחייבים ללמידה מתמדת של נושאים חדשים. גם היום אחרי שנתיים של חיים ב 15 מטר רבועים אני מגלה, בכל פעם מחדש, את עומק הדברים שעלי ללמוד מעצם התנועה על גלגלים במרחב תנועה שמשתנה כל הזמן מרחב הניזון מחשמל בייצור עצמי, מים באספקה ממכלים, מנוע המזיז את הבית, משטרי רוחות ואקלים, זרם ישר וזרם חילופין, סוגי צבעים וחומרים....
חיים של ענווה, המשאבים בארטמיס מזכירים לי שיש לנהל את המשאבים. מים, חשמל, דלק עייפות בדרכים. משאבים אלו צריך לנהל בכדי להמשיך בתנועה ובמסע החיים . האפשרות להיתקע ללא חשמל באמצע יום עבודה או מנוחה, לפתוח את הברז ולגלות שאין יותר מים זמינים במיכל.
השנתיים של החיים בארטמיס חייבו אותי לדיוק. דיוק בבחירת הדברים שנעים איתי... אין פה מקום לחולצה שלא לובשים שנים שתשכב בארון כי לא נעים לשחרר זיכרון של בגד. הסיר החדש שנכס לארון כי הוא מדויק יותר ונכון יותר למה שאני מכין – דוחק החוצה את הסיר הפחות מתאים. דיוק בהגדרת סדר העדיפויות שלי... רשימת הצריך ל... היא אין סופית בחיים על גלגלים, בכל רגע צריך להגדיר מה הצורך האמיתי והנכון לי עכשיו.
ואז.... נזרקה לאוויר אמירה לא צפויה... בכל הסיבות והדברים לא ציינת את החופש שהחיים על גלגלים מעניקים. ... נתקעתי עם השאלה בראשי. למה החופש אף פעם לא עלה עד עכשיו, ולמה, בניגוד לדעה הרווחת, חופש אף פעם לא הופיע במניין הסיבות לחיים על גלגלים וגם לא בפוסטים הקודמים.
החיים על גלגלים אינם חופשה מתמשכת והם רחוקים מלהיות חיי בטלה. המסע שלי בארטמיס מלווה במסע שלי לשינוי מערכת החינוך ובוודאי הוא חלק ממסע החיים שלי. חיים מלאים, אינטנסיביים לא לקחתי ואינני מחפש את החופשה המתמדת מהחיים, אבל חופש הוא לא חופשה...
ואז, אחרי שנתיים של תנועה הבנתי, אולי בפעם הראשונה, את עוצמת החופש שנותנת לי הבחירה בארטמיס, חופש שאולי לא העזתי לאמר אותו בכל רם ...
החופש לבחור
, לבחור קודם כל בעצמי, במה שטוב עבורי ומדויק עבורי מבלי
להזדקק למשבצות והגדרות של אחרים כיצד ואיך צריכים להתנהל החיים. החופש להגיד שאלו
החיים המדויקים לי – לא כתנועה הקוראת לכולם לחיות על גלגלים- אלא נכונים עבורי עכשיו.
חיים המאפשרים לי את החופש בלבחור את הטבע והאנשים המקיפים ועוטפים אותי. לבחור את
הדגשים שלי בחיים ולבחור היכן לחנות ביומיים הקרובים.
וזאת המתנה הגדולה ביותר שארטמיס העניקה לי לכבוד שנתיים של תנועה... ההבנה שבכל יום יש לי את חופש הבחירה וההחלטה.
