המסע שלי עם ארטמיס, מסע של יום כיפורים ודיוק המחשבה - פרק 25

 

ערב יום הכיפורים תשפ"ד נסיעה ממצפה רמון לאזור המרכז, הנסיעה האיטית בארטמיס בשעת בוקר מוקדמת בשילוב עם הכבישים הריקים כמעט מרכבים, כשברקע מתנגנות מנגינות נוגות וסיפורי המלחמה ההיא מלפני 50 שנה. לדור שלי  לנצח יום הכיפורים ישלב את תמונות הקדושה מבית הכנסת עם תמונות המלחמה ההיא. מלחמת יום הכיפורים. 

 

הרהורי המלחמה עוטפים אותי ומציפים זכרונות ילדות. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בכניסה לכיתה א מספר ימים אחרי האירוע המרגש של תחילת הלימודים, שנה ראשונה על האופניים של הגדולים שנקנו במיוחד לקראת יום הכיפורים, חגיגת אופניים  שהופרעה בתנועת המכוניות הערנית ברחוב ערבי נחל משעורת הבוקר והכעס השמור לילדים מה פתאום הם מפריעים ביום הכיפורים,  של אבא שצמוד לטרנזיסטור ומוקפץ למילואים, של אזעקות ראשונות ולילה במקלט אצל סבא ואצל הדודה, של תפילת נעילה עם סבא בבית כנסת מאופל והמתפללים העוזבים בחופזה כי גם הם נקראו להגיע ליחידה, יום כיפור של לחישות על האבא ההוא שנהרג, של גלויות מאבא מהמילואים, של שיחות טלפון חטופות ומדירת ד"ש מחברים...

 

ממשיך בדרך במדבר ופתאום נופלת עלי התובנה שנאמרה אלפי פעמים אך הפעם מכה בי בבהירות, הניצחון במלחמת יום הכיפור הושג בזכות שרביט הרמטכ"ל הנמצאת בתרמילו של כל חייל, אל מול התוכניות האסטרטגיות שקרסו והבלבול בדרגי הפיקוד הגבוהים וחוסר היכולת של מפקדים לומר את אשר הם מאמינים בו בכל ברור ומדויק שלא ישתמע לשתי פנים, המוני החיילים אשר כל אחד מהם חשב והפעיל את שיקול דעתו איך הכי נכון לפעול עכשיו ומה צריך לעשות ולא רק ציות עיוור לפקודות שאינן תואמות את המציאות וכן גם האמונה של המפקדים, שהחיילים ידעו להסתדר ולהתמודד ולא רק למלא פקודות אפשרו את הגמישות האדירה הנדרשת להתנהלות במצב כזה של כאוס בכדי ליצור את התגובה הנכונה ולעבור תוך שלושה ימים מהפתעה גמורה למתקפת נגד והעברת הלחימה אל תוך השטח הסורי. ניהול בכאוס ותורת הנחילים במיטבה מודל 1973. התובנה הזו גם מחברת למציאות החברתית שלנו והמאבק נגד ההפיכה המשטרית. כאשר מדינה בונה על צבא העם לא ניתן לנתק את המאבקים החברתיים באמת מתוך שורות הצבא והמילואים. זה היה נכון למחאת המילואים אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה נכוש שבעתיים למאבק בהפיכה המשטרית.

 

ממשיך בנסיעה צפונה, מגיע לאזור באר שבע, התנועה דלילה אך כבר ישנם כלי רכב מסביבי. הנסיעה בארטמיס  עם הקצב שלה, הרעשים הקבועים שמשמיע קרון המגורים מכניסה אותי לקצב של תנועה נעים ומדויק המאפשר לי להנות מחוויית הנסיעה בערב יום הכיפורים. רכבים הממהרים להגיע ליעדם מאותתים ודוחקים בי להאיץ את קצב ההתקדמות, לרגע אני נכנע ולוחץ על דוושת הגז ומאיץ מעט את הנסיעה קצב הנסיעה החדש אינו נח לי, ארטמיס רכב אספנות הדורש עיירנות ומיומנויות נהיגה, תשומת לב בפניות בסיבובים ותחילת עצירה בזמן תוך תשומת לב למשקל הרכב ולקצבי הפניות, נהיגה רכה המבטיחה את שלומן של הצלחות והכוסות. הנסיעה המהירה יותר גורמת לי לתחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון בשליטה ברכב אני מאיט שוב, העולם יצטרך להתמודד עם תנועת
ה של ארטמיס במהירות 70-75 קמ"ש. דווקא כשאני מאט בפניה ולוקח אותה במהירות הנוחה לי ולארטמיס הקשישה  מופיע השיעור החשוב  שארטמיס מעבירה אותי לקראת יום הכיפורים. הדיוק בהתנהגות שלי ובצרכים שלי. כאשר אני מדייק את מה שנח לי, כשברור לי מה היכולות שלי, הצרכים שלי והרצונות שלי, אני יכול להעביר מסר מסודר ומדוייק גם אל הסובבים אותי ואל העולם. תקשורת מדויקת מאפשרת לי לחוש בנח, להביא את הדברים החשובים לי לידי ביטוי ולא להכניס אותי לסחרור של פעולות שלא תכננתי להיקלע אליו. גם אם יש צורך בהתאמות ובפשרות, כי כשהדברים מדויקים הם פוגשים גם שיח מדויק מהסובבים,  הן נעשות בידיעה והסכמה ולא מתוך תחושת  אילוץ וחוסר נוחות.

 

יום הכיפורים תשפ"ד כבר ממש מקיש על החלון האחורי של ארטמיס ומזכיר כי בתפיסה היהודית האחריות על האמונה והתפילה היא אישית של כל אחד וגם האחריות למסרים מדויקים וברורים היא באחריותי שלי. וזו ההזדמנות לבקש סליחה, סליחה כאשר לא הייתי מדויק וציפיתי שאחרים יבינו את התובנות שלי בשבילי, סליחה ממי שפגעתי בו כי לא היה לי נעים להגיד בצורה ברורה את מה שאני חושב או רוצה לעשות ומנצל את ההזדמנות גם להבטחה, שאשתדל להיות מדויק בהמשך המסע.

 

במסע שלי עם ארטמיס - חגיגות השנה - פרק 17

 

 שנה למסע החיים שלי בארטמיס. לפני כשלוש שנים העזתי לשים לעצמי ולנבחרת "המרכז לעיצוב החיים" תמונת חלום, תמונה בה אני חי בתוך רכב בתנועה מבלי לוותר על הובלת החזון של למידה במטאורס החינוכי כתפיסה פדגוגית חינוכית במערכת החינוך בחיים של שפע והצלחה. הבנתי בתוכי, לפעמים בבהירות ולפעמים רק בתחושה, שהמעבר לחיים על גלגלים מדויק עבורי לשלב הבא במסע החיים האישי שלי.

חלפה שנה וחצי נוספות עד שהעזתי לשים את החלום לתוכנית עבודה וחצי שנה עברה לה עד שמצאתי את ארטמיס מוכנה למכירה. לפני שנה מסרתי את מפתח הבית לקונים המאושרים ויצאתי עם ארטמיס לנוע בדרכים. ארטמיס לא הייתה הבחירה הראשונה כאשר הכנתי תוכניות ודרישות היה ברור שאני צריך רכב חדש ללא תקלות, תכנון מדויק לצרכים שלי ומנוע חסכוני כי אני נע הרבה בדרכים...וארטמיס - היא רכב אספנות שמצבה המכני אז לא היה מושלם והיא זוללת דלק כמו...רכב אמריקאי משנות ה80 של המאה הקודמת...אבל ארטמיס התגלתה כמדויקת עבורי ולא הייתי מצליח במסע הדרכים והמסע של יוריקה וורלד בעולם החינוך בכל בחירה אחרת.

 

המעבר לחיים ב 14 מטר רבועים, הזזים ממקום למקום, חייב אותו לצמצם ולדייק ולבחון מה מלווה אותי בחיים, מה אני משאיר מאחור ומה חשוב ומדויק לשלב הנוכחי במסע. שחרור המשא של אלפי פריטים שחרר אותי מתחושת הכאוס שקיננה בתוכי בשעה שהייתי מוקף באלפי פריטים שונים אשר את רובם לא הצלחתי למצוא ואת השקעת הזמן והאנרגיה האין סופית למצוא לכל אחד מהם מקום.

החיים בתנועה מחייבים אותי לפעלתנות. החיים בתנועה אינם מפנקים, כפי שלעיתים טועים אנשים לחשוב. החיים בתנועה דורשים תמיד תחזוקה ועשיה רק כדי להמשיך בתנועה. ההכרח בביצוע פעולות בסיסיות כבר בתחילת  הבוקר מחייבים אותי להתחיל בתנועה ובעשיה. התנועה הקטנה כבר מניעה תנועה נוספת וכך ארטמיס לא מאפשרת להעביר ימים ללא תנועה ולא מאפשרת ליום לחלוף ללא עשיה.

החיים בתנועה חייבו אותי להגדיר מהו בית בשבילי או אולי היכן הוא הבית שלי. הגדרת הבית שלי כמקום שאליו אני שמח לחזור ובכך להבין שאין חשיבות היכן ארטמיס חונה היא תמיד הבית שאליו אני שמח לחזור אפשרה לי להנות מתחושת הבית המשתנה בכל תקופה. בית הממוקם בנופים שונים בהתאם לצורך, לעונת השנה או להזדמנות לחקור מקומות חדשים.  בית שיכול לבחור בשכנים חדשים או וותיקים ומאפשר לי להשתכן לחברים לכמה ימים. במעברים פגשתי אנשים מיוחדים, אנשים החיים בתנועה כל השנה ואנשים שבאו להציץ לרגע ולשתף ולהירגע. אנשים שנגעו לרגע ואנשים שהצטרפו אלי למסע...וכן פגשתי גם אהבה.

 

החודשים הראשונים לא היו קלים האנרגיה הדרושה לחיים בתנועה, רצף התקלות הבלתי נגמרות ובלבול החושים בכל פעם שמגיעים לנקודה חדשה, גרמו לעיתים לעייפות ולחוסר יכולת התמודדות בשאר הזירות של החיים אך תחושת הדיוק של הבחירה וההבנה שהשינוי הזה מצריך זמן הסתגלות אפשרו להמשיך לבחון ולדייק את המסע והנה אני חוגג שנה של חיים בארטמיס.

 

במהלך חוויתי מקומות שונים ומקסימים, שלג ברמת הגולן פריחה ביער בן שמן, שבוע קסום בחולות כסוי לילות בכנרת המשתנה וחניה קסומה במצפה רמון ובנחל ציפורי ועל פסגת המרון. בילוי בבית היערן וחניות עירוניות, גיליתי פינות אורבניות קסומות ופינות טבע מדהימות שבכל אחת מהם תמיד רציתי לחנות עוד קצת...עוד רגע והבנתי שהטעם של עוד הוא חלק מהסוד.

 

בשנה הזו למדתי על אהבה עצמית ועל הרשות לבחור לעשות את מה שטוב מדויק ונכון לי. והנכון הוא נכון לי לפעמים הוא שונה ממה שהסביבה הקרובה והרחוקה חושבת אבל זה הנכון שלי. השנה שלי בארטמיס לימדה אותי שכאשר טוב ונכון ומדויק לי אני יודע גם להוציא טוב אל הסביבה וכך כל מעגל החיים מקבל תנופה.

 

ארטמיס לימדה אותי סבלנות וזמישות ..היכולת להתגמש בתכנונים ולבצע שינוי בזריזות ולא להשקיע אנרגיה בכעס ותסכול. כי הבלתי צפוי תמיד יופיע בדרכים ויש לתת את הזמן לעקל את השינוי ולבחור בנתיב אחר ואולי ביעד אחר או נקודת מנוחה אחרת. במקרים רבים היעד החדש והדרך השונה מובילים לפינת חמד או להישג שלא היו מתוכננים ולא נצפו מראש במחשבות.

 

למדתי על ההנאה וההכרח בפעולות מחזוריות, בטקסים יומיים שבועיים וחודשיים טקסים הדואגים לסביבה בה אנו חיים, יוצרים פעלתנות, מפגש ותחושת סיפוק מהמסגרת השומרת על שיגרה גם בחיים בתנועה. טקסים הכוללים נקיונות, מילוי מיים, חיזוק ברגים אבל גם ארוחה טוב, שיחות עם החשובים ועצירות משמעותיות לחשיבה והחלטה. 

היום, לאחר שנה ראשונה של מסע ברור לי שארטמיס בחרה בי כפי שאני בחרתי בה, היה ברור לשנינו שיש אתגר ולמידה במסע המופלא הזה. שלמידה דורשת לעיתים מאמץ ויציאה מאזורי נוחות איסוף מידע ונכונות לבחון אמיתות מוצקות אך אין תחליף לתובנות וההבנות שרוכשים בסוף. היום במלאת שנה ברור לי שזה "לא הסוף ולא תחילת הסוף...אולי רק סוף ההתחלה."

 

ועוד תוספת לסיכום...

ארטמיס גם לימדה אותי שאהבה וזוגיות תלויים בשלמות שלי וביכולת שלי להצהיר על מי שאני ומה שאני רוצה, כשאני מעז לדייק את מה שאני רוצה אז גם אהבה וזוגיות ושותפות וחברות  מגיעות דווקא בתוך ההקשר של מרחב קטן ומצומצם בפנים אך מרגש ומשתנה בחוץ. פוסט זה מוקדש בהמון אהבה לאחת המיוחדת שהעזה והצטרפה למסע החיים שלי.

 

המסע שלי עם ארטמיס 16 דיוק ועוד דיוק ועוד דיוק

 

מתקרב לחיים של שנה בארטמיס...חגיגות השנה כבר מעבר לפינה..

 

החיים שלי במסע הם אינם חיים סגפניים. הרכוש המלווה אותי הוא אומנם מינימאלי, מטבעו של המסע ומאפשר לי תנועה קלה ממקום למקום. השאיפה שלי הי שהרכוש המלווה את חיי יהיה מדויק, עבורי, ויצור לי סביבה מתאימה, מפנקת ותומכת ככל האפשר לצרכים שלי ולחלומות שלי. במסע החיים שלי עם ארטמיס אינני מחפש את הסבל והסגפנות אלא להפך את השמחה וההנאה שבדיוק.

 

כאשר אני מוסיף דבר חדש לארטמיס פריט נוסף אשר יתלווה אלי למסע, כערה, סט צלחות, חולצות חדשות, כלי עבודה או כרית מיטה חדשה, המשמעות המיידית היא ההחלטה ממה אני נפרד, את מה אני מחליף להמשך מסע החיים. אילו חפצים אינם מדויקים יותר עבורי ואינם  ממשיכים אתי את המסע. המקום המצומצם, יחסית, בארטמיס לאחסון של דברים מחייב אותי להגדיר, כמעט עם כל חפץ נוסף, מי אני ומה אני רוצה. האם אני מוכן להקצות מקום לכוסות יין מהודרות בשביל הנראות היוקרתית וחווית השתיה מכוס זכוכית עדינה או שאסתפק בסט כוסות אחד לשתייה חמה, קרה ויין משובח. האם אני רוצה שאת חיי ילוו כלי מטבח מעוצבים הרגישים למכות ודורשים אריזות או חפצים עם ניחוח אספנות מחומרים כבדים ועתיקים, מה המשמעות עבורי של התנין הירוק המבקש עוגיות ומזכיר לי בכל פעם חוויות מצחיקות ופריצת גבולות והאם הבעלות על חפץ זה באמת חשובה לי לשימור הזיכרונות (והתשובה במקרה של הקרוקודיל היא לגמרי כן בכל פעם מחדש.. בהוקרה לשרון על מסע אחר בלתי נשכח ומעצב חיים).

 

ההחלטה על החפצים המלווים את חיי המסע שלי אינה מוחלטת, היא החלטה הנכונה לאותו הרגע בין הברירות העומדות בפני ומוגבלת לטווח ההחלטה שאני יודע עליו באותו הרגע באותו הזמן ובהתאם לנסיבות החיים והשותפים שלי למסע. ההבנה הזו חשובה מאוד לדיוק הדברים ולהימנעות מיצירת "חיבור קדוש" אל הדברים וההחלטות שלקחתי. ייתכן וארכוש או אכניס לחיי סט כיסאות טיולים חדש שיראה לי מושלם ומקורי ועדכני ומדויק ואוציא את הכיסאות הנוחים שעליהם כבר ישבתי שעות רבות והמלווים אותי במסע עד לאותה הנקודה ויש בהם את תחושת המוכרות הנעימה. אך לאחר מספר חודשים אמצא סט כיסאות מדויק יותר, נח יותר אולי קל יותר ואולי פשוט סט המתאים יותר לתנוחת הישיבה החביבה על האנשים המלווים אותי במסע, והחלטת הדיוק היא בכלל תשקול את מי אני רוצה עכשיו איתי בסביבה ולא בהכרח איך הסט ניראה, וארצה בנוחותם ואשמח להעניק להם תחושת דיוק ופינוק וסט כיסאות חדש יצטרף אלי למסע בכדי לאפשר שותפויות חדשות.

 

תהליך הדיוק של החפצים שמלווים אותי ארטמיס מאמן אותי לתהליכי הדיוק בחיים שלי, בכל רגע יש לי הזדמנויות חדשות, תפיסות חדשות שרוצות להצטרף אלי לדרכים. הזדמנויות ותפיסות שבכדי לנצל אותן עלי לשחרר הרגלים ישנים ומחשבות וותיקות ששירתו אותי עד כה, לעיתים שנים רבות. ההזדמנויות והאפשרויות החדשות שנפתחות  מאפשרות לבחור את הבחירה המדויקת עבורי, מקורות הפרנסה שלי, היחסים החברתיים שלי, הזוגיות שלי, היחסים שלי עם עצמי. הבחירה בדיוק היא בחירה מתמשכת לא חד פעמית, בכל פעם שמצטרפת תפיסה חדשה, אפשרות חדשה והזדמנות מתדפקת בנתיבי המסע שלי עלי לשקול האם החדש הוא נכון לי, מדויק לי יותר, מקדם אותי יותר ממה שכבר קיים אצלי, אם כן זה הזמן לאמץ תפיסה חדשה ומחשבה חדשה לשחרר תפיסות ישנות ומעכבות אך אם המחשבה החדשה או התפיסה החדשה רק מביאה פרץ התרגשות של חדשנות אך אינה מדייקת אותי יותר מהכלים שכבר ברשותי...הרי שאפשר להמשיך במסע בנתיב הנוכחי ללא צורך להעמיס דברים חדשים ולהנות מהדיוק שכבר זכיתי לו בחיי.