לפני שלוש שנים, אחר צהרים שגרתי למדי,  הצגתי את עצמי כפי שעשיתי עשרות ומאות פעמים בעבר במעגל משתתפים, מעגל שהגעתי אליו כחלק ממהלך עסקי של אימון לצוות השותפים של החברה. הצגה של עצמי, של הרקע המקצועי שלי, של חברת יוריקה של העולם החינוכי אותו אני מפתח.. בסיום ההצגה אמירה אחת של אסנת פגשה אותי לא מוכן ופגיע..."שים לב שלא הזכרת את המשפחה שלך, לא את האישה ולא את הילדים" אמירה שהוציאה אותי מאזור הנוחות ושלחה אותי להתמודד עם הקולות שבראש, והקולות שבלב ותחושות הנשמה...

 

כל החיים הם מסע, לפעמים הנפש קלה והמוח פתוח ואני מסוגל ללמוד ולהצטייד בקצב המהיר של התנועה ולעיתים התמונות חולפות כמו דרך חלון המכונית - מהירות, רחוקות ללא צלילים וריחות.  המשפט הזה שנזרק ככה לחדר כספק תובנה, ספק הערה, ספק נקודה למחשבה חייב אותי לעצור את הנסיעה המהירה, לרדת מהרכב אל שביל ההליכה. שביל המחייב תנועה מתונה יותר אך מפעיל את החושים, גורם לחוש במאמצים שבגוף, בכל משב רוח קל על פנים מיוזעות, בסט של ריחות ומגע בעור, בעוצמת השמש או תחושת הקור.

 

המסע שהחל בסדרת מפגשים קצרה על הדרך המהירה ומתוך כוונה לגייס כספים לחולום של יוריקה, נמשך כבר שלוש השנים. הפעם המסע הוא מסע מודע לפריצת תקרות הזכוכית שלי, יצאה מתוך אזורי הנוחות וחיפוש מתון בשבילי החיים. מטרת המסע היא למצוא את השביל המדוייק והנכון לי כרגע. השביל שמוביל אותי ואני מעצב אותו בדמותי ובחזוני.

 

אותה אמירה לפני שלוש שנים הייתה ראשיתו של מסע. של בדיקה ובדרך הביאה שיח אמתי ומדויק וברור יותר בבית, עם  המשפחה, בת הזוג והמעגלים העוטפים אותי. ראשיתו בלחישה מהוססת כאותו משב רוח בשדה... האם אנחנו רוצים להמשיך להיות יחד ואז ההתבהרות הכמעט מובנת מאליה שדרכנו נפרדו אך אם לא נקפוץ את הקפיצה ונצא למסע - נשאר יחד בנקודת המוצא ולעולם לא נדע לאן הדרך מובילה .

 

עם הבחירה לצאת לדרך חדשה ושונה הגיח חזרה אל העולם חלום ישן שישב וחיכה כל הזמן, חלום הנדודים וחלום המסעות העלומים. בית נייד, בית שמאפשר חיים נוחים בצמצום עם תלות קטנה בסחיבת מטענים והיסטוריה אך גם בית שהוא חוויה, בית שיכול לזוז ולשנות את הנוף, בית שמשתנה בהתאם למצב הרוח ומצב הדרכים. בית שהוא גם מיוחד וגם מבטיח רווחה כלכלית ותחושת שפע בצדו, בית שמבטיח לשרת אותך ולא אני אותו. 

 

בתחילה נבט החלום אך כדרכם של חלומות נראה לא נגיש, לא אפשרי....ואז דווקא בתקופת הקורנה וכשהתמונה הפכה לבהירה יותר ומובנת יותר החלום הפך למציאותי ולקורם עור וגידים והחלום הפך לתכנית עבודה, התייעצות עם אנשים, איסוף פרטים ולמידה מתמדת של האפשרויות החדשות והנה אני כבר עושה את הצעדים הראשונים במסע אל בית על גלגלים.

 

בשבועיים האחרונים אני כבר צועד לי בדרכים חדשות, לומד עולם של מושגים וחוויות דרכים, לומד מניסיון ומפתח קשרים חדשים בקהילת הנוודים. והבית על גלגלים כבר קורם אלומיניום, עץ, חשמל, מנוע תנועה צורה וחלום. Art3mis  יוצאת לדרדך ועוד רגע תהיה מוכנה ללוות אותי בשבילים חדשים  ומסעות מרגשים