המסע שלי עם ארטמיס - יום הולדת 3 למסע - פרק 30

 

"חכמה הדרך מן ההולכים בה"

שלוש שנים של חיים על גלגלים, סיבה קטנה למסיבה אישית מסיבה של מסע.  שלוש שנים מיוחדות בהן התפיסה של חיים באי וודאות הגיעו אל שיאים חדשים ולא רק בזכות החיים על גלגלים. שלוש שנים בהם תהליכים אישיים הבשילו וככל שהתאמצתי לשנות את ארטמיס וצורת החיים - ארטמיס שינתה אותי ולימדה אותי משפטי חוכמה של הדרכים. המסע שלי החל אי אז ב 20 לאוגוסט 2021 בסוף ימי הקורונה העליזים ונמשך היישר ואל תוך שנת מלחמת חרבות הברזל. שנה שאת רובה בילתי באוגדת עזה במילואים אל מול מאגר נירים ונחל הבשור המרשים.

 שנים רבות חלמתי לחזור לחיות בבית שיכול לנוע ממקום למקום. תחושת החופש המלווה את הנווד סקרנה אותי, אתגרה אותי הוליכה עלי קסמים.  זה התחיל בבחירה לגור על יאכטה עם שחרורי מצה"ל. דרך חיים זו הוקפאה לאחר כשנתיים למשך 25 שנים. כשהקטן סיים תיכון הבנתי שזה הרגע הנכון לחזור לחיות בתנועה, אבל הפעם על היבשה. הסיבות לבחירה ברכב הפעם ולא ביאכטה היו מרובות ומגוונות אך בעיקר הגיעו מרצון לנוע באמת בכל פעם ולא רק בהערכות ארוכה המחייבת חופשה של מספר שבועות...

 שלא כהרגלי, הקפדתי לתכנן את הרכב הרצוי. ידעתי שאני רוצה להמשיך ולהגשים את החלום השני שלי  - שינוי מערכת החינוך באמצעות מיזם יוריקה וורלד ולכן הרכב צריך לאפשר גם עבודת משרד מרובת שעות וכמובן הצורך באספקת חשמל משמעותית ויציבה לכל הסיפור הזה ודרישה אחת נוספת - שאוכל לחיות בלי הצורך בגנרטור. הטיפול היום יומי, זיהום הרעש וזיהום האוויר לצד העלויות שהגנרטור דורש - היה לי ברור שאינני רוצה אחד כזה בחיי. האפיון של מה שאני מחפש היה ברוה... משאית, די חדשה ללא צרות מכניות שידרשו ממני תשומת לב בלתי צפויה...

ואז...התוכנית הפכה לבסיס לשינויים המשתנה הראשון היה מגבלת ראיה שמנעה ממני להוציא רישיון ג. אין דבר נבנה קרון מגורים על פיאט דוקטו ארבעה טון,יענה לכל הדרישות, חשוב שיהיה חדש כדי להימנע מתקלות בלתי צפויות. גאה בעצמי על תהליך המחשבה יצאתי לסקר שוק וגם לתכנון הבית... אפילו נבחר ספק והיינו על סף חתימה.

יום לפני החתימה הגיחה ארטמיס לחיי דרך פרסום פייסבוק. רכב אספנות במצב מכני ירוד, אך עם מרחב חיים משובח... היועצים הקרובים שנלקחו למשימה פסקו פה אחד.. רכב בעייתי עם ריח בנזין אבל עם נשמה של בית. כל תהליך התכנון הושלך מעבר לכתף והוסתר בערמת ניירות גדולה כדי שלא יצוץ לו פתאום וארטמיס נרכשה והוכרזה כבית שלי על גלגלים..

 

 מאז הרכישה ארטמיס אינה מאכזבת לרגע.. יש בה שפע של מקום ותחושת בית נעימה ומוצלחת. יש שפע של חשמל סולארי וגנרטור מעולם לא ביקר בסף דלתה (ולכל המפקפקים והשופכים אין סוף שורות על הנושא – מזגן פועל באופן רציף ואני נע על קטנוע חשמלי הנטען מהלוחות הסולאריים וגם מפעיל מערכת מחשב טובענית) ויש לה שפע של תקלות מפתיעות אשר מחייבות לחשב בכל פעם מחדש את המסלול לאותו היום ולשמור על גמישות מחשבתית בכל עת.

 

אז איך מסכמים את התחושה אחרי שלוש שנים? ראשית ומעל הכל ארטמיס אכן הפכה לבית ובכל מקום בו היא נמצאת שם ביתי. ארטמיס גם חייבה אותי ליצור שיגרה של עשיה - תחזוקה שיפורים, מילוי מים וריקון מכלים לצד למידה של דברים חדשים. שחררתי את כל התפיסות של איך חיים בבית על גלגלים צריכים להיות ויצרתי לעצמי אורך חיים המתאים לי וכיום אני חצי מזמני עומד בפינה קבועה ומפנקת עם חיבורים קבועים ואפילו דשא סינטטי. ומחצית מהזמן אני בתנועה במקומות שונים וקצת משונים. כולל חודשים שלמים במחנה רעים בהיותי איש המילואים המפונק ביותר בצה"ל בכל החודשים האחרונים. פגשתי קהילה מיוחדת של אנשים החיים בתנועה לפעמים כל השנה ולעיתים לסופי שבוע או תקופות חופשה. אנשים מיוחדים המאתגרים את המסגרות של "ככה אמור" ורק "ככה אפשר". למדתי לחיות, באהבה ולהבין שהגשמת שאיפות וחלומות תלויה רק בי. למדתי על חיים עם משאבים מוגבלים ולגלות שתכנון ומחשבה יוצרים תחושת שפע בכל רגע ובכל חוויה.

 

 

 

** אז למה ארטמיס?

ארטמיס - אלת הציד המשגיחה על חיות הבר, המשגיחה על מרחבי השדות ההרים והחורשות - החלק שאצלי שאוהב את המסעות, היציאה משגרה, התחושה מרוממת הנפש כשפוגשים מרחבים של טבע ותחושת השיכרון הנלוות לכך.

Art3mis חברתו של פריזבל בסרט "שחקן מספר 1" הדוגמא המופלאה כיצד המטאוורס יכול להעשיר את חיינו על ידי יצירת קשרים חברתיים, מחשבה יוצרת מציאות.

חיבור של שתי דמויות מופלאות אלו מיצג את הצפייה שלי מהחיים בתנועה. שדות פתוחים ועולמות פרי הדמיון.

 

המסע שלי בארטמיס - חופשה על גלגלים - פרק 29

 

לפני מספר חודשים הופיע ההזדמנות לצאת שוב לדרכים ולהצטרף למסע באוטובית בגרמניה . מסע של 16 ימים. הפעם, בניגוד למסע הקודם עם הילדים והמשפחה, המסע הוא שלי ולכן היה לי חשוב להתמקד במה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב ולא במה שצריך לראות ולבקר עם הגעתו של התייר לאזור.

 הפעם מסע קצת שונה, מסע של התרחקות, הרגעות הנפש, חברות וטעינת מצברים. לפני שלוש שנים ב 20 ליולי 2021 קיבלתי החלטה לעבור לגור על גלגלים. לא בבית קטן שנקרא קרוואן וממוקם היכן שהוא אלא בית על גלגלים שניתן להזיז אותו ממקום למקום ולחיות בתנועה. חלק מההחלטה הייתה תחושת הקסם ששרתה עלי כאשר יצאנו לטיול קרוואנים עם הילדים וראיתי את אותם האנשים הגרים בחניוני קרוואנים ויוצאים עם הבית מעת לעת לחופשות ומסעות. והנה הופיע הזדמנות לסגירת מעגל

 

 ההכנה והתכנון הם חלק מהחוויה וגם בירור הציפיות.

בדרך כלל אני מתעב את שלב ההכנות, אני מתקשה ליצור תכנון מדויק, אני מתקשה לארגן זמן מסודר בו יושבים ומתכננים. במובנים רבים אני חי את ההוויה הישראלית של "יהיה בסדר" לא כאידיאולוגיה אלא כי....ככה החיים. במשך שנים שמעתי מאסנת את משפט המחץ "האדומים שלך צריכים להפוך לירוקים - או שתמצא מי שאוהב לעשות זאת או שתשנה נקודת מבט".

 

 משפט אחד שקרן זרקה לאוויר שינה את נקודת ההסתכלות שלי ואת כל הגישה לשלב התכנון וההכנה - ההכנה היא חלק מההתרגשות לקראת המסע. פתאום ההרפתקה של השבועיים וחצי הפכה להרפתקה של שלושה חודשים. בחירת הקרוואן המדויק והנכון מתוך אין ספור אפשרויות, רכישת הציוד המדויק למטבח (כן החלטתי לרכוש את הציוד הנדרש במקום לשכור ציוד מטבח), חיפוש האתרים בהם נבקר ובעיקר השאלה הגדולה מה אני רוצה מהחופשה ומה אני רוצה לחוות איפה להיות, ובאיזה קצב. שינוי נקודת מבט הפך ברגע את האדום לירוק אהוב  ומחובק.

 

 

הזיכרון של אינסוף בתים עתיקים, מוזאונים וטירות מדהימות מיד התיש אותי וגופי זעק לא הפעם. הפעם אני רוצה המון טבע והליכה, אני רוצה הזדמנות למנוחה אמיתית ושלווה, וכמה הרפתקאות הכרחיות, אני רוצה בית על גלגלים שיהיה נעים ונח גם בימים סגריריים של גשם אך שיהיה בגודל מינימאלי נח לתנועה ולא מעייף לנהיגה. לאחר ההבנה עם עצמי מה חשוב לי לראות - מגלשה ענקית קודם למוזאון אומנות, טיול יער חשוב מכנסיה מפוארת מימי האבירים ואוכל טוב שווה את ההשקעה והזמן במציאת הפינה הנכונה החלה חגיגת החיפוש והלמידה. נקודות הונחו, אתרים סומנו ונבנה מסלול החלומות לחופשה.

 

יציאה לחופשה - תכנון הוא חשוב אך לא צריך לעמוד בו בכל מחיר (Be Competed but not attached)

המסע התחיל בדיוק על פי התכנון באחור של שלוש שעות בטיסה והגעה למלון אחרי שעת הסגירה (כן מסתבר שאנשים קפדניים אלו סוגרים את דלתות המלון והולכים לישון וגם אחור של 3 דקות הוא אחור ..) שיטת ההידחפות הישראלית והצבת עובדות בשטח עבדה וזכיתי להיכנס לחדר ולישון מספר שעות סיור קצר בבוקר, הליכה לאיבוד ברחובות מנומנמים והגוף מבין שהגעתי לעולם אחר.

פגישה משמחת עם קרן שיצאה למסע שבועיים קודם ופגישה מרגשת עם שנצ שמראה את התרגשותו ללא גבולות והנה אנחנו יוצאים למסע לא לפני שעצרנו לחקור פינה קטנה של חיות וטבע בדרך.

 

קבלת הקרוואן כבר הייתה חגיגה שלמה, בכל זאת שלוש שנים של חיים על גלגלים הפכה את הכניסה לקרוואן כמו כניסה לסביבה מוכרת רק חדשה ומרגשת, חדר בית מלון נייד, פינה מפנקת בדרכים.

 

 

 

 

 

היעד הראשון, שהוכן בקפידה לאחר בדיקה של מרחקי נסיעה ואפשרויות ביקור וחנייה הייתה העיר זלצבורג - שיחה קצרה וידידותית עם הבחור המקסים שמסר את הקרוואן שכנעה אותנו לעצור ב Chiemsee אגם קסום בדרך. האגם התגלה כמקום עם נוף נפלא וסיפורים היסטוריים מרתקים. בסופו של דבר ביקרנו רק בארבע נקודות מתוכננות ובהמון פינות ומקומות שלא הייתי מוותר עליהם לעולם.

 

 

בתוך סביבה מלאת שינויים הערכת השינוי ובחינה מהירה של האפשרויות והחלטה על כיוון פעולה הם  מתכון להצלחה.

הטיול  שלנו השתנה בכל כמה שעות בהתאם ליקום, המלצות ומצב העייפות שלנו ושל שנצ. בורכתי לטייל עם שותפה לדרך שבקלילות של אצבעות והצלבה של אפשרויות ידעה לתכנן את העצירה הבאה והיכן ניתן לחנות עם הקרוואן ומתי פשוט מדלגים לנקודה הבאה. אילו שירותים ניתן לקבל פשוט בחניון עירוני ומתי שווה המאמץ להיכנס לחניון פרטי ומפנק. תכנון  וניווט הם חשובים אך כשנתקלים באדומים לפעמים הכי פשוט למצוא את מי שאלו הירוקים שלו.

מנוחה  ובהייה הם חלק  מהעבודה

יצאתי לחופשה אחרי שנה מאתגרת במיוחד, רצף מילואים אין סופי ואווירת אסון המרחפת באוויר, אתגרים בהובלת החברה וכיוונים טכנולוגיים חדשים שהופיעו מדי יום. האינסטינקט הראשוני הוא להמשיך לעבוד יותר קשה, לשקוע יותר בעשיה. ההחלטה לעצור הכל ולקחת אוויר לשנה הבאה היתה כנראה ההחלטה  הנכונה ביותר שעשיתי השנה בכדי להנות מהמשך המסע.

 

 

 

 

 

יום הזיכרון שלי תשפ"ד - המסע שלי עם ארטמיס פרק 28

 

כיתה א' מלחמת יום הכיפורים ויש תכונה ויש מלחמה. אני על האופניים הלבנות פעם ראשונה ואבא יוצא בנשיקה ויוצא למלחמה וכולם עם פרצופים רציניים. כיתה א' והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא יחזור מהמלחמה...ו. בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה,  כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע על הדוד שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו משם. סוף המלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול והנופלים ליד הילדים..

 

ואז...כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה מלחצה שתלווה אותי לכל אורך התיכון, והשירות הצבאי. הכאב כבר קרוב ומוכר, כשחברי השכבה הבוגרת נופלים ופתאום ראש הגדוד שלך בצופים הופך לאח שכול. בטקס ערב יום הזיכרון בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים. ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של.. והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.

 

ואז.. אלו כבר בני השכבה שלי, איציק שקלי והאח של מירי "חי" שנשאר בלבנון.  החבר לקורס החובלים שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא. שמות וחברים שנשארו בלבנון ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון.

 

ואז.. זה כבר מגיע לחניכים שלי בתנועה - רן קמחי - הנער עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר. ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול מסלול אותו לא יסיים לעולם. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עליך החניכים.

 

ואז...הפיגועים האיומים וגולדה, המופלאה שפשוט נרצחה תוך כדי נסיעה באוטובס בדרכה חזרה הביתה

 

ואז... חומת מגן אני במילואים עם הגדוד ואלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים אני משמש סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרב ג'נין וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן והבן שיישאר לנצח מעבר לגדר. ואני מכיר את המשפחות ואני מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא מתקצרת.

 

ואז צוק איתן... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? .  עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול, תפקיד קשה רגשית אבל קצת מהצד ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים  להלוויה, הדמויות מוכרות אם כי קצת רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה וזה נראה ממש קרוב.

 

ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח ההלוויה של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון, בן אחותי הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום היו מעט עמומות וקצת כאובות ....

 

ואז...שומר חומות, והבית שקרס מפגיעה ישירה והמשפחה שמפונה בהתקף חרדה.

 

 

ואז... הגיע השנה הכאובה הזו. והשמות מתערבבים והדורות מתנגשים. חברים של הבנים שלחמו בגבורה ולעולם לא יזכו לטקס יום זיכרון הבא מתערבבים עם שמות של חברים מוכרים שוב מבני דורי, בניהם של חברים והורים של חברים אחרים. וזו שנה שכולה מילואים ומדים ושכול, שנה בה כל סיפור מוטח בפנים. שנה בה התמונות מהעוטף מסרבות לשחרר. השנה אני כבר מתקשה להכיל את הסיפורים והאירועים של האנשים היושבים לצידי ומולי, סיפורי השכול והכאב, סיפורי הגבורה וזיקוק כוחות החיים.

 

פתאום חריקת השיניים בצפירה הופכת לכואבת יותר וקצת יותר קשה לנשום ולהתרומם וגם מהדמעה שבקצה העין כבר קשה להתעלם.

חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח