המסע שלי בארטמיס - חופשה על גלגלים - פרק 29

 

לפני מספר חודשים הופיע ההזדמנות לצאת שוב לדרכים ולהצטרף למסע באוטובית בגרמניה . מסע של 16 ימים. הפעם, בניגוד למסע הקודם עם הילדים והמשפחה, המסע הוא שלי ולכן היה לי חשוב להתמקד במה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב ולא במה שצריך לראות ולבקר עם הגעתו של התייר לאזור.

 הפעם מסע קצת שונה, מסע של התרחקות, הרגעות הנפש, חברות וטעינת מצברים. לפני שלוש שנים ב 20 ליולי 2021 קיבלתי החלטה לעבור לגור על גלגלים. לא בבית קטן שנקרא קרוואן וממוקם היכן שהוא אלא בית על גלגלים שניתן להזיז אותו ממקום למקום ולחיות בתנועה. חלק מההחלטה הייתה תחושת הקסם ששרתה עלי כאשר יצאנו לטיול קרוואנים עם הילדים וראיתי את אותם האנשים הגרים בחניוני קרוואנים ויוצאים עם הבית מעת לעת לחופשות ומסעות. והנה הופיע הזדמנות לסגירת מעגל

 

 ההכנה והתכנון הם חלק מהחוויה וגם בירור הציפיות.

בדרך כלל אני מתעב את שלב ההכנות, אני מתקשה ליצור תכנון מדויק, אני מתקשה לארגן זמן מסודר בו יושבים ומתכננים. במובנים רבים אני חי את ההוויה הישראלית של "יהיה בסדר" לא כאידיאולוגיה אלא כי....ככה החיים. במשך שנים שמעתי מאסנת את משפט המחץ "האדומים שלך צריכים להפוך לירוקים - או שתמצא מי שאוהב לעשות זאת או שתשנה נקודת מבט".

 

 משפט אחד שקרן זרקה לאוויר שינה את נקודת ההסתכלות שלי ואת כל הגישה לשלב התכנון וההכנה - ההכנה היא חלק מההתרגשות לקראת המסע. פתאום ההרפתקה של השבועיים וחצי הפכה להרפתקה של שלושה חודשים. בחירת הקרוואן המדויק והנכון מתוך אין ספור אפשרויות, רכישת הציוד המדויק למטבח (כן החלטתי לרכוש את הציוד הנדרש במקום לשכור ציוד מטבח), חיפוש האתרים בהם נבקר ובעיקר השאלה הגדולה מה אני רוצה מהחופשה ומה אני רוצה לחוות איפה להיות, ובאיזה קצב. שינוי נקודת מבט הפך ברגע את האדום לירוק אהוב  ומחובק.

 

 

הזיכרון של אינסוף בתים עתיקים, מוזאונים וטירות מדהימות מיד התיש אותי וגופי זעק לא הפעם. הפעם אני רוצה המון טבע והליכה, אני רוצה הזדמנות למנוחה אמיתית ושלווה, וכמה הרפתקאות הכרחיות, אני רוצה בית על גלגלים שיהיה נעים ונח גם בימים סגריריים של גשם אך שיהיה בגודל מינימאלי נח לתנועה ולא מעייף לנהיגה. לאחר ההבנה עם עצמי מה חשוב לי לראות - מגלשה ענקית קודם למוזאון אומנות, טיול יער חשוב מכנסיה מפוארת מימי האבירים ואוכל טוב שווה את ההשקעה והזמן במציאת הפינה הנכונה החלה חגיגת החיפוש והלמידה. נקודות הונחו, אתרים סומנו ונבנה מסלול החלומות לחופשה.

 

יציאה לחופשה - תכנון הוא חשוב אך לא צריך לעמוד בו בכל מחיר (Be Competed but not attached)

המסע התחיל בדיוק על פי התכנון באחור של שלוש שעות בטיסה והגעה למלון אחרי שעת הסגירה (כן מסתבר שאנשים קפדניים אלו סוגרים את דלתות המלון והולכים לישון וגם אחור של 3 דקות הוא אחור ..) שיטת ההידחפות הישראלית והצבת עובדות בשטח עבדה וזכיתי להיכנס לחדר ולישון מספר שעות סיור קצר בבוקר, הליכה לאיבוד ברחובות מנומנמים והגוף מבין שהגעתי לעולם אחר.

פגישה משמחת עם קרן שיצאה למסע שבועיים קודם ופגישה מרגשת עם שנצ שמראה את התרגשותו ללא גבולות והנה אנחנו יוצאים למסע לא לפני שעצרנו לחקור פינה קטנה של חיות וטבע בדרך.

 

קבלת הקרוואן כבר הייתה חגיגה שלמה, בכל זאת שלוש שנים של חיים על גלגלים הפכה את הכניסה לקרוואן כמו כניסה לסביבה מוכרת רק חדשה ומרגשת, חדר בית מלון נייד, פינה מפנקת בדרכים.

 

 

 

 

 

היעד הראשון, שהוכן בקפידה לאחר בדיקה של מרחקי נסיעה ואפשרויות ביקור וחנייה הייתה העיר זלצבורג - שיחה קצרה וידידותית עם הבחור המקסים שמסר את הקרוואן שכנעה אותנו לעצור ב Chiemsee אגם קסום בדרך. האגם התגלה כמקום עם נוף נפלא וסיפורים היסטוריים מרתקים. בסופו של דבר ביקרנו רק בארבע נקודות מתוכננות ובהמון פינות ומקומות שלא הייתי מוותר עליהם לעולם.

 

 

בתוך סביבה מלאת שינויים הערכת השינוי ובחינה מהירה של האפשרויות והחלטה על כיוון פעולה הם  מתכון להצלחה.

הטיול  שלנו השתנה בכל כמה שעות בהתאם ליקום, המלצות ומצב העייפות שלנו ושל שנצ. בורכתי לטייל עם שותפה לדרך שבקלילות של אצבעות והצלבה של אפשרויות ידעה לתכנן את העצירה הבאה והיכן ניתן לחנות עם הקרוואן ומתי פשוט מדלגים לנקודה הבאה. אילו שירותים ניתן לקבל פשוט בחניון עירוני ומתי שווה המאמץ להיכנס לחניון פרטי ומפנק. תכנון  וניווט הם חשובים אך כשנתקלים באדומים לפעמים הכי פשוט למצוא את מי שאלו הירוקים שלו.

מנוחה  ובהייה הם חלק  מהעבודה

יצאתי לחופשה אחרי שנה מאתגרת במיוחד, רצף מילואים אין סופי ואווירת אסון המרחפת באוויר, אתגרים בהובלת החברה וכיוונים טכנולוגיים חדשים שהופיעו מדי יום. האינסטינקט הראשוני הוא להמשיך לעבוד יותר קשה, לשקוע יותר בעשיה. ההחלטה לעצור הכל ולקחת אוויר לשנה הבאה היתה כנראה ההחלטה  הנכונה ביותר שעשיתי השנה בכדי להנות מהמשך המסע.

 

 

 

 

 

יום הזיכרון שלי תשפ"ד - המסע שלי עם ארטמיס פרק 28

 

כיתה א' מלחמת יום הכיפורים ויש תכונה ויש מלחמה. אני על האופניים הלבנות פעם ראשונה ואבא יוצא בנשיקה ויוצא למלחמה וכולם עם פרצופים רציניים. כיתה א' והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא יחזור מהמלחמה...ו. בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה,  כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע על הדוד שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו משם. סוף המלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול והנופלים ליד הילדים..

 

ואז...כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה מלחצה שתלווה אותי לכל אורך התיכון, והשירות הצבאי. הכאב כבר קרוב ומוכר, כשחברי השכבה הבוגרת נופלים ופתאום ראש הגדוד שלך בצופים הופך לאח שכול. בטקס ערב יום הזיכרון בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים. ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של.. והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.

 

ואז.. אלו כבר בני השכבה שלי, איציק שקלי והאח של מירי "חי" שנשאר בלבנון.  החבר לקורס החובלים שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא. שמות וחברים שנשארו בלבנון ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון.

 

ואז.. זה כבר מגיע לחניכים שלי בתנועה - רן קמחי - הנער עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר. ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול מסלול אותו לא יסיים לעולם. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עליך החניכים.

 

ואז...הפיגועים האיומים וגולדה, המופלאה שפשוט נרצחה תוך כדי נסיעה באוטובס בדרכה חזרה הביתה

 

ואז... חומת מגן אני במילואים עם הגדוד ואלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים אני משמש סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרב ג'נין וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן והבן שיישאר לנצח מעבר לגדר. ואני מכיר את המשפחות ואני מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא מתקצרת.

 

ואז צוק איתן... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? .  עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול, תפקיד קשה רגשית אבל קצת מהצד ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים  להלוויה, הדמויות מוכרות אם כי קצת רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה וזה נראה ממש קרוב.

 

ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח ההלוויה של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון, בן אחותי הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום היו מעט עמומות וקצת כאובות ....

 

ואז...שומר חומות, והבית שקרס מפגיעה ישירה והמשפחה שמפונה בהתקף חרדה.

 

 

ואז... הגיע השנה הכאובה הזו. והשמות מתערבבים והדורות מתנגשים. חברים של הבנים שלחמו בגבורה ולעולם לא יזכו לטקס יום זיכרון הבא מתערבבים עם שמות של חברים מוכרים שוב מבני דורי, בניהם של חברים והורים של חברים אחרים. וזו שנה שכולה מילואים ומדים ושכול, שנה בה כל סיפור מוטח בפנים. שנה בה התמונות מהעוטף מסרבות לשחרר. השנה אני כבר מתקשה להכיל את הסיפורים והאירועים של האנשים היושבים לצידי ומולי, סיפורי השכול והכאב, סיפורי הגבורה וזיקוק כוחות החיים.

 

פתאום חריקת השיניים בצפירה הופכת לכואבת יותר וקצת יותר קשה לנשום ולהתרומם וגם מהדמעה שבקצה העין כבר קשה להתעלם.

חצי שנת מילואים - המסע שלי עם ארטמיס פרק 27

ב 7.10 שבע בבוקר, אני מטייל עם מלמל, כלבתי האהובה, בפרדסים ליד כפר ויתקין, לפתע שני מסוקי קרב  חולפים בטיסה. שבת, שקט, חג... שנים בפיקוד העורף מלמדים אותי שמסוקים באוויר בחג הם סימן לא טוב. מתחבר לערוצי  החדשות ורואה את הסרטון של טנדר המחבלים בשדרות - העיניים רואות והראש אינו מבין את שרואים, אינו מבין את שקורה בדרום.....

 בסוף שבוע הבא כבר הגיע ההודעה, אתה מוכן לרדת דרומה? עורף אוגדת עזה זקוק לעזרה. מעבר קצר במחוז דן, הסבר מפורט כמה נשק הוא מיותר אבל אפוד וקסדה הם לב העניין אך בשורה התחתונה יצאתי עם רובה משומן וכמובן ללא קסדה ושכפץ אל המסע שבהחלט שינה את חיי.

נכנס לארטמיס ויורד דרומה לאוגדת עזה. השקט בכבישים, חוסר הפקקים.. נוסע ברכב השמנמן במהירות 65 קמ"ש, עם מדים ונשק מסע סוריאליסטי עם ארטמיס האהובה. בזכות הקצב המיוחד יש מעט יותר זמן לעכל את המעבר החד בין השיגרה והאזרחות לבין מראות הצבא והמלחמה. המסע ממשיך בין חיילים חמושים, רכבים משוריינים הנעים בשדות ורכבים דוממים המספרים את סיפור השבת האיומה אשר התרחשה רק לפני כמה ימים. מפגש ראשון עם חייל בצומת אורים. החייל במחסום נראה מבוהל מהרכב הגדול והמוזר המנסה להיכנס לעוטף חוכך בדעתו מה אומרות הפקודות ולמה יושב בתוך הדבר הזה קצין עם מדים..... ואז בחיוך נבוך אומר - תעשה מה שאתה רוצה... לאוגדה סע עד הסוף ישר ותפנה שמאלה.

 

חצי שנה אינטנסיבית של מילואים, מילואים בעורף האוגדה במפגש מרגש ובלתי אמצעי עם האסון, עם הגבורה, עם סיפורי הזוועה ועם האנשים היפים. חצי שנה בה הייתי החייל הכי מפונק במילואים והמשכתי לילה לילה לישון באטימיס המופלאה ולקבל מעט רגעים של שפיות ושלווה.  חצי שנה בה הבנתי שלכל מי שהיה ביום ההוא בעוטף עזה - תושב מבקר חייל איש כוחות הביטחון מחלץ חוגג במסיבה - יש סיפור מטורף של גבורה והצמדות לחיים. חצי שנה של חיים בתפר בין הצבא לאזרחים, לתושבים - תפר בו אתה כל הזמן גם וגם. גם לובש מדים ומסתובב עם נשק ומקרין תחושת ביטחון וגם צריך להניע לעשיה ללא פקודות וצווים אלא מתוך חיבור אנושי והנעה אישית.  חצי שנה של עשיה אין סופית ומפגש עם אנשים מרגשים. אנשי העוטף, מובילי ארגוני מתנדבים עם להט בעיניים וציונות בנשמה, מתנדבים המוכנים לעזוב הכל ולהירתם לעזרה בכל דרך ובכל צורה וללא שאלה. אנשים מיוחדים המוכנים לקום מידי יום הרבה לפני החמה ורק שואליםמה צריך לעשות והיכן צריך עזרה. חצי שנה של למידה, למידה על אנשים ועל כוחות חיים, למידה של תאוריות והבנה של הדרך בה מתנהלים החיים. חצי שנה של ויכוחים אין סופיים על משמעות  המפגש של הצבא עם העולם האזרחי. חצי שנה של שעות של סיפורי מילואימנקים על הצבא והרפתקאות החיים ואין סוף מפגשים עם אנשים מיוחדים. 

חצי שנה בה זכיתי להכיר חבל ארץ מדהים עם פינות טיולים ונופים מדהימים.

 

חצי שנה בה זכיתי לשרת לצד הבן במילואים וכמו כל אבא מודאג גם לראות אותו חוצה את הקווים. חצי שנה בה התחום המקצועי בצבא של הבן הצעיר לפתע הופך לרלוונטי לחיים שלי במדים.

 

חצי שנה בה נוספו פרצופים מוכרים ושמות ידועים אל רשימת החללים והנופלים המלווה אותי בשבילי החיים.

 

חצי שנה של לחלוחית בקצה העין וצחוק פרוע בו זמנית של סיטואציות לא הגיוניות הקורות באזורי הדמדומים שבין השמשות ובין העולמות. צחוק פרוע תוך כדי ויכוח עם נהגי הבובקט תור מי לחפור את הבורות האיומים ומה זה משנה אם החופר רשום במשרד הביטחון או במשרד הפנים וכן הוא לא יזוז לפני שיחתמו לו גם בתחתית העמוד. חצי שנה של סיפורים קסומים על התורמת שהבינה שהכי חשוב לשפיות החיילים הוא סט חדי קרן המפריכים בעות סבון חינניות, חצי שנה של זריחות ושקיעות מדהימות עם פינת אוטובית קסומה ומרגיעה (ותודה לשי על פינת השלווה המופלאה), חצי שנה בה התמונה הירוקה של השעל"ח כיוונה את סדר יומי. חצי שנה בה זכיתי לראות את החיטה צומחת שוב וגם נקצרת כחלק ממעגל חיים החזק מכל אסון חיצוני.

 

השבוע יצאתי שוב למסע החיים בבגדים צבעוניים ולא רק ירקרקים, מסע בשבילים קסומים בו תמיד נשארת אוזן קרויה לכל מה שקורה שם באוגדה... יצאתי ישירות אל חג הפסח והחירות ואל המסע המטורף הממשיך במערכת החינוך. זהו אינו סיפור שלם והזכרונות והסיפורים מן הסתם יעובדו עוד בחודשים הקרובים.

 

ולמרות הכל ועל אף הכל, חג פסח שמח

 

המסע שלי עם ארטמיס - סיפור מלחמה - פרק 26

 ימים קשים, ימים מורכבים ומטלטלים, הפוסט הזה שונה מקודמיו ומספר חוויות, ומתעד רגעים בתוך התנועה הגדולה אני מניח שהתובנות תגענה בהמשך.....

 ההלם  שמכה והשבוע הראשון למלחמה, המעבר מחג והערכות לחזרה לשנת הלימודים, התרגשות של לפני עשיה חדשה ומפגש מחודש עם התלמידים מופסק בפתאומיות ומעבר חד לחירום והתכנסות. ארטמיס חונה במקום שליו ורגוע בעמק חפר, חורשה פסטורלית של "כפר החופש" אך השקט מסביב והאנשים שנעלמו יוצרים אווירה אחרת בכפר. אני, לראשונה ב38 השנים האחרונות, מחוץ למעגל העשייה באירועי החירום במדינת ישראל. כל כך התרגלתי יחד עם משפחתי המופלאה והחברים הקרובים שבכל מתיחות אני מוקפץ, רק בל"ג בעומר האחרון קפצתי מתוך מפגש בחוף הים אל החמ"ל ביהוד ובמשך שבוע הייתי עם ארטמיס צמוד לחמ"ל.

ביום שבת בערב מצלצל הטלפון, מבקשים שתגיעו לסייע לעוטף עזה, בהכירם אותי ההודעה כוללת הבטחה לשמירת חניה לארטמיס בצמוד לחמ"ל. ביום ראשון מצאתי את עצמי מתגלגל באיטיות לכיוון העוטף, קצב הנסיעה האיטית בארטמיס והדרך הארוכה מכרגיל מאפשרים לעכל את המעבר משיגרה לחירום, לתת למראות מעוררי ההשראה בצומת קמה של מאות אזרחים מתנדבים המחזקים את החיילים בדרכם דרומה, המראות הקשים של רכבים שרופים וטנקים הנוסעים בשדות הקיבוצים לצד חיילים בשורות סריקה מבצעית בשדות של המושבים והקיבוצים חודרים אט אט אל התודעה.

 המראה הכל כך חריג של ארטמיס המגיע למחסום צהלי, חיילים עייפים משעות של עמידה, ממראות הימים האחרונים, מהמתח המצטבר, ממשקל האפוד הנשק והכסדה ופתאום מגיע כלי רכב מעולם אחר. רכב חללית אספנות שמנמנה ובתוכה קצין במילואים...רגע תדהמה בפני החיילי. האינסטיקנט שלהם - הדבר הזה לא שייך לפה תסתובב ותחזור אל הצד של השיגרה - פה זה מלחמה לרציניים... (אך כמו שכבר לימד אותי בני הצעיר, אין צורך להיות רציני כדי להיות קצין ולעשות דברים משמעותיים), עוד רגע ניסיון לעצור את ארטמיס מבט שואל התלבטות  ואז חיוך... זה כל כך הזוי תעשה מה שאתה רוצה אתה יכול להתקדם. מסעה של ארטמיס לחיזוק החוסן הלאומי כבר שווה את מאמץ הנסיעה האיטית וההתגלגלות ברחבי הדרום.

.חודש ראשון של שותפות במאמץ להחזיר הגיון לעורף

 

1.     החיים עם הבית בתוך סביבת המילואים ובמקרה הזה בתוך סביבת מלחמה, מייצרים דיסוננס מאוד מורכב ומעניין, חוסר הניתוק בין סביבת החירום לסביבת הבית, האהובה והעוטפת מאפשר מצד אחד רגעי רגיעה ושפיות (וכן גם תזונה הגיונית שאינה סוכרים שמן וקמח) והתנתקות מתוך ההתעסקות בחירום, בעצב ובאובדן אך מצד שני גם מקשה יותר להתגייס במאה אחוז לאווירת היחידה ולהישאר מרוכז כל כולי בחירום. אני חושב שהחיים בארטמיס מאפשרים לי לטעום ולו לרגע את שיגרת החיים של החיים בקווי האימות המערבים בין שיגרה לחירום באורך חייהם באופן קבוע. שיגרת חירום זה גם מחייבת אותי להגדיר מחדש את הגבולות בין החירום לשיגרה ואת טכסי המעבר בין השניים.

2.     "זמני חירום" הם מקלט נפלא לבריחה מהתמודדויות שונות בחיים, התמודדות עם הרגלי אכילה ופעילות גופנית, התמודדות עם משימות בלתי רצויות בחיי היום יום. הניסיון על שמירת חיי שיגרת חירום כאשר העירוב בין הבית לחירום כל כך צמוד דורש התמודדות נפשית מסוג אחר כולל  הצורך לאפשר לעצמי זמני מעבר בין מצב אחד לאחר ולהזכיר ולזכור שהחירום יסתיים והוא רק עוד אבן דרך במסע החיים. בסוף תנועת החיים מנצחת והחיטה צומחת שוב...

3.     הומור שחור הוא ערוץ נפלא לחוסן בזמן חירום, כמות הבדיחות שארטמיס סופגת כרכב גדול בשער הבסיס... החל מהמחשה הטבעית והראשונית שמדובר ברכב לחלוקת מזון... דרך הוויכוח הנוקב שהיה כאשר שני מילואמניקים עמדו והסבירו בכמה פצועים ניתן להעביר ולטפל ברכב המשוכלל והמיוחד הזה וכלה ברכב ייחודי לשרותי הביטחון שיכול להתקרב במסווה לגדר. ההומור השחור בהחלט סייע לי להתמודד עם מראות הדרך והמפגש עם התושבים והחיילים שהיו שם בימים הראשונים.

4.     גליתי את עוצמת האנשים הרוצים לעשות ולשנות. היכולת לעשות ולשנות היא העוצמה שתמונה בכל אחד שמחליט לעשות את הצעד הראשון. החבר שעשה את הצעד הראשון עם מקופלת ופתח פינת זולה מדהימה לחיילים, תנועת ההתנדבות לחקלאות ומאות המתנדבים הנכנסים מידי יום לעזור היכן שהמדינה כושלת. החברה שהחליטה לחזור ולפתוח את המשרד בדרום.

6.     למלחמה יש רעשי רקע וצלילים משלה שהופכים לשיגרתיים עד אשר מגיעה הפוגה והשקט נוחת על האזור. שקט צועק, שקט המבהיר כמה הרעש סביב הוא רעש המלחמה.

7. הזריחות והשקיעות מדהימות בימים אלו, אמא אמרה שבזמן מלחמה השקיעות מיוחדות...הימים האחרונים מוחכים את זה.

8. לעשות מילואים עם הבן, לגור ביחד בארטמיס, להתמודד עם שגרת החירום והקושי ביחד זו בהחלט חוויה מיוחדת. זה הזמן גם לברך על רגעים קטנים של חסד המתגלים בתוך הכאוס הגדול ולהמשיך לכתוב את הסיפור המשפחתי שלי

9   צעדי קייזאן ... כדי להכניס את השיגרה והעשייה לתוך החירום יש צורך לפרק את המשימות לצעדים קטנים שמאפשרים להכנס לעשייה בצעדים מדודים, להתחיל בעשיה של שגרה ואז פתאום מופיעות המשימות הבאות והדרישות לצעדים הבאים... ואז ניתן להתחיל ולצייר את היום שאחרי המלחמה הזו.

שבת שלום

י

המסע שלי עם ארטמיס, מסע של יום כיפורים ודיוק המחשבה - פרק 25

 

ערב יום הכיפורים תשפ"ד נסיעה ממצפה רמון לאזור המרכז, הנסיעה האיטית בארטמיס בשעת בוקר מוקדמת בשילוב עם הכבישים הריקים כמעט מרכבים, כשברקע מתנגנות מנגינות נוגות וסיפורי המלחמה ההיא מלפני 50 שנה. לדור שלי  לנצח יום הכיפורים ישלב את תמונות הקדושה מבית הכנסת עם תמונות המלחמה ההיא. מלחמת יום הכיפורים. 

 

הרהורי המלחמה עוטפים אותי ומציפים זכרונות ילדות. מלחמת יום כיפור תפסה אותי בכניסה לכיתה א מספר ימים אחרי האירוע המרגש של תחילת הלימודים, שנה ראשונה על האופניים של הגדולים שנקנו במיוחד לקראת יום הכיפורים, חגיגת אופניים  שהופרעה בתנועת המכוניות הערנית ברחוב ערבי נחל משעורת הבוקר והכעס השמור לילדים מה פתאום הם מפריעים ביום הכיפורים,  של אבא שצמוד לטרנזיסטור ומוקפץ למילואים, של אזעקות ראשונות ולילה במקלט אצל סבא ואצל הדודה, של תפילת נעילה עם סבא בבית כנסת מאופל והמתפללים העוזבים בחופזה כי גם הם נקראו להגיע ליחידה, יום כיפור של לחישות על האבא ההוא שנהרג, של גלויות מאבא מהמילואים, של שיחות טלפון חטופות ומדירת ד"ש מחברים...

 

ממשיך בדרך במדבר ופתאום נופלת עלי התובנה שנאמרה אלפי פעמים אך הפעם מכה בי בבהירות, הניצחון במלחמת יום הכיפור הושג בזכות שרביט הרמטכ"ל הנמצאת בתרמילו של כל חייל, אל מול התוכניות האסטרטגיות שקרסו והבלבול בדרגי הפיקוד הגבוהים וחוסר היכולת של מפקדים לומר את אשר הם מאמינים בו בכל ברור ומדויק שלא ישתמע לשתי פנים, המוני החיילים אשר כל אחד מהם חשב והפעיל את שיקול דעתו איך הכי נכון לפעול עכשיו ומה צריך לעשות ולא רק ציות עיוור לפקודות שאינן תואמות את המציאות וכן גם האמונה של המפקדים, שהחיילים ידעו להסתדר ולהתמודד ולא רק למלא פקודות אפשרו את הגמישות האדירה הנדרשת להתנהלות במצב כזה של כאוס בכדי ליצור את התגובה הנכונה ולעבור תוך שלושה ימים מהפתעה גמורה למתקפת נגד והעברת הלחימה אל תוך השטח הסורי. ניהול בכאוס ותורת הנחילים במיטבה מודל 1973. התובנה הזו גם מחברת למציאות החברתית שלנו והמאבק נגד ההפיכה המשטרית. כאשר מדינה בונה על צבא העם לא ניתן לנתק את המאבקים החברתיים באמת מתוך שורות הצבא והמילואים. זה היה נכון למחאת המילואים אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה נכוש שבעתיים למאבק בהפיכה המשטרית.

 

ממשיך בנסיעה צפונה, מגיע לאזור באר שבע, התנועה דלילה אך כבר ישנם כלי רכב מסביבי. הנסיעה בארטמיס  עם הקצב שלה, הרעשים הקבועים שמשמיע קרון המגורים מכניסה אותי לקצב של תנועה נעים ומדויק המאפשר לי להנות מחוויית הנסיעה בערב יום הכיפורים. רכבים הממהרים להגיע ליעדם מאותתים ודוחקים בי להאיץ את קצב ההתקדמות, לרגע אני נכנע ולוחץ על דוושת הגז ומאיץ מעט את הנסיעה קצב הנסיעה החדש אינו נח לי, ארטמיס רכב אספנות הדורש עיירנות ומיומנויות נהיגה, תשומת לב בפניות בסיבובים ותחילת עצירה בזמן תוך תשומת לב למשקל הרכב ולקצבי הפניות, נהיגה רכה המבטיחה את שלומן של הצלחות והכוסות. הנסיעה המהירה יותר גורמת לי לתחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון בשליטה ברכב אני מאיט שוב, העולם יצטרך להתמודד עם תנועת
ה של ארטמיס במהירות 70-75 קמ"ש. דווקא כשאני מאט בפניה ולוקח אותה במהירות הנוחה לי ולארטמיס הקשישה  מופיע השיעור החשוב  שארטמיס מעבירה אותי לקראת יום הכיפורים. הדיוק בהתנהגות שלי ובצרכים שלי. כאשר אני מדייק את מה שנח לי, כשברור לי מה היכולות שלי, הצרכים שלי והרצונות שלי, אני יכול להעביר מסר מסודר ומדוייק גם אל הסובבים אותי ואל העולם. תקשורת מדויקת מאפשרת לי לחוש בנח, להביא את הדברים החשובים לי לידי ביטוי ולא להכניס אותי לסחרור של פעולות שלא תכננתי להיקלע אליו. גם אם יש צורך בהתאמות ובפשרות, כי כשהדברים מדויקים הם פוגשים גם שיח מדויק מהסובבים,  הן נעשות בידיעה והסכמה ולא מתוך תחושת  אילוץ וחוסר נוחות.

 

יום הכיפורים תשפ"ד כבר ממש מקיש על החלון האחורי של ארטמיס ומזכיר כי בתפיסה היהודית האחריות על האמונה והתפילה היא אישית של כל אחד וגם האחריות למסרים מדויקים וברורים היא באחריותי שלי. וזו ההזדמנות לבקש סליחה, סליחה כאשר לא הייתי מדויק וציפיתי שאחרים יבינו את התובנות שלי בשבילי, סליחה ממי שפגעתי בו כי לא היה לי נעים להגיד בצורה ברורה את מה שאני חושב או רוצה לעשות ומנצל את ההזדמנות גם להבטחה, שאשתדל להיות מדויק בהמשך המסע.